המחזה מתייחס להתרחשויות המתוארות בשני פרקים בתנ"ך: ט' וי' בספר מלכים ב'.
חוץ מדמותו של יהוא המופיע בפרקים אלה, שאר הדמויות ועיקרה של הדרמה הן יצירי דמיונו של עברון.
המאורעות מתרחשים מעט אחרי מלכותם של אחאב ואיזבל. יהוא, קצין בצבא ישראל, מובא למשפט כפושע מלחמה המשתולל בהרים שבשליטת ממלכת ישראל ורוצח תושבי כפרים כבושים. עזגד מפקד הצבא תובע מזיף ראש השרים להוציא להורג את יהוא. אבל דמותו הפראית והכריזמטית של יהוא מפתה את זיף ובמקום לחתום על גזר הדין, הוא בוחר ל"תרבת" את הקצין הפרוע וללמד אותו התנהגות נאותה וסגנון של בן תרבות. יהוא אמנם לומד את הסגנון, אבל אינו משנה את דרכיו ובהזדמנות הראשונה הוא חוזר בראש צבא, מחסל את יהורם, מלך ישראל, אונס את זילפה אלמנתו, ומהחלון משליך אל הכלבים את איזבל אשת המלך הקודם. הוא ממליך את עצמו למלך ישראל וקורא לזיף ועזגד הנמצאים בעיר אחרת לצאת ולהילחם נגדו. במקביל לעלייתו הרצחנית של יהוא לשלטון המחזה מתאר את תהליך התפוררותו הנפשית והמוסרית של ראש השרים זיף שאין בו את גדלות הנפש והכוח לצאת מול יהוא. הוא מעדיף להתרפס ואף לכרות את ראשיהם של 70 מבני משפחת המלוכה ולהביאם בדודים אל יהוא. עזגד, שר הצבא, שאינו מוכן להשתתף בכניעה זו בוחר להתאבד עם אשתו. זיף שמוצא עצמו ניצב מול הראשים הכרותים למול ציבור גדול, ולמול האירוניה המקברית של יהוא, מידרדר ומאבד את שפיותו וזכרונו[2].
עלילת המחזה נתונה במסגרת של ניסיונה של קטורה, בתו של זיף, להחזיר לזיף את זיכרונו. כך מאיים ודורש ממנה יהוא, המבקש בתום הרציחות להתרווח בארמון המלוכה וליהנות בניחותא משיחות עם זיף, מורהו הגדול לסגנון. כשנדמה לרגע ששפיותו של זיף אמנם שבה אליו, הוא מתאבד, כמי שאינו מסוגל לעמוד מול תוצאת חידלון מעשיו. יהוא נותר לבדו עם שני חיילים רצחניים, נושאי דברו. "אלה הכי מפחידים אותי" הוא אומר "העתיד"[2].
"יהוא, שאחרי חתירתו הנמרצת והברוטאלית אל כס השלטון, מבקש ליהנות ממנעמיו ולהגות ברומם של דברים, אבל הוא מוקף בצללי אנשים שבורים שעוותו על ידו, והם מחזירים לו כמראה את פשר מעשיו, ואין לו אפשרות עוד לשאול שאלה ולהיחלץ מתוך עצמו."
[3]
ההפקה הראשונה של המחזה עלתה ב-23 במאי 1992, בדיוק 30 יום לפני מערכת הבחירות לכנסת השלוש עשרה שהתקיימה ב-23 ביוני 1992. הכתבות על ההצגה התחילו להתפרסם לפני עלייתה והיו מי שפירשו אותה כביקורת על שר הביטחון שרון (יהוא בהצגה) ועל ראש הממשלה בגין (זיף בהצגה) שמסתגר בביתו[דרוש מקור][דרושה הבהרה].
כתבה של רם לוי במגזין חדשות "יומן" על המחזה נפסלה לשידור, על ידי מנהל הטלוויזיה אריה מקל, בשל ההשוואה שערכו המחזאי גלעד עברון והבמאי חנן שניר במהלכה, בין הסיפור התנ״כי למצב בישראל[4]. הפרסום הרב אודות כך היקנה להצגה כותרות בעיתונים וסייע לפרסומה. ההצגה הוצגה 173 פעמים.
ההצגה שוחקה על במה משופעת, ריקה ופתוחה שרצפה דמוית שיש, כשהשחקנים יושבים סביבה על כיסאות, קמים מהם כדי לשחק וחוזרים לשבת עם סיום משחקם או עם מותם, כשכיסוי על ראשם.
הבמאי חנן שניר פיתח שפה בימתית שאינה ריאליסטית, המדגישה את הטקסי, ומשתמשת בסגנון מוקפד של תנועות ומחוות מיוחדים כדי לייצור חוויה של עולם שאורחותיו דומים לאלה שלנו, אך גם שונים מהנהוג בימינו.
כך גם היה לבושם של השחקנים שחלקם עטו כיסויי גוף אקספרסיביים שהקצינו ועיוותו את גופם.
שפת המחזה בה דיברו השחקנים הייתה שילוב מסוגנן בין השפה העכשווית לשפה התנ"כית.
"המחזה מעלה את שדות האלימות והכוח המצויים מתחת או מעבר לכיסויי המולת היום יום, ייצוגם המסוגנן, באמצעות ההרחקה התנ"כית מאפשר לזהות אותם במבנים הפוליטיים וביחסים בין אנשים, וכך המרחק של הטקס והסגנון מאפשר דווקא קרבה."
[5]