חרב יפנית (ביפנית: 日本刀, הגייה: ניהונטו) היא מכלול החרבות המסורתיות אשר יוצרו ביפן. ישנם סוגים רבים של חרבות יפניות השונות אחת מהשנייה בגודל, צורה ושיטת הייצור. בתרבות הפופולרית לעיתים נקראות, בטעות, כל החרבות היפניות בשם קטאנה.
תיאור
בתקופה המודרנית, אחד הסוגים הכי מוכרים של חרב יפנית היא הקטאנה, חרב המעוקלת בעלת להב יחיד, אשר שימשה את הסמוראים החל מהמאה ה-15. סוגים אחרים של חרבות יפניות כוללים את הצוגורי, חרב בעלת שני להבים; אודאצ'י, אשר היא סגנון ישן יותר של חרב ארוכה במיוחד בעלת להב אחד; ואקיזאשי, חרב קצרה בעלת להב אחד וטאנטופגיון בעל להב אחד.
חרבות יפניות עדיין נפוצות כיום. חרבות עתיקות וחדשות עדיין ניתנות לקנייה בקלות יחסית. הנפחים היפנים עדיין מחשלים חרבות, אך תחת מגבלה מסוימת ההופכת אותן לנדירות ויקרות. חרב קטאנה מודרנית שחושלה בימינו נקראת שינקן ומשמשת בעיקר לאימוני לחימה בחרב ואימוני חיתוך, זו חרב חדה ומסוכנת. לצידה נפוצות חרבות אימון קהות (לא חדות) כמו הבוקן מעץ והאיאייטו מסגסוגתמתכת.
סוגי החרבות
מבחר להבי חרבות יפניות
אורך
הדבר אשר לרוב מפריד בין החרבות השונות הוא האורך שלהן, אשר נמדד ביחידת המידה שאקו. החל משנת 1891, יחידת המידה שאקו שווה כמעט לרגל (11.93 אינצ'ים); וכאשר מחושבת ביחס לשיטה המטרית, 33 שאקו שווים ל-10 מטרים (30.30 ס"מ). למרות זאת, השאקו ההיסטורי היה מעט ארוך יותר (בערך 13.96 אינצ'ים או 53.45 ס"מ). מכך, לעיתים תהיינה אי הבנות או בלבולים בקשר לאורך הלהב, בהתבסס על איזה אורך נותנים לשאקו כאשר ממירים את אורכו לשיטת מדידה אחרת.
קודאצ'י – טאצ'י מוקטנת, ובדומה לה הייתה בשימוש לפני הכנסת הקטאנה לשימוש. מחוץ ליפן, רבים מתבלבלים בינה לבין הואקיזאשי עקב אורכן הדומה ושיטת האחיזה הזהה.
