חצאית טוּטוּ (Tutu) היא אחד מפריטי הלבוש המרכזיים בתלבושת של בלרינות בהופעות בלט קלאסי. לעיתים קרובות מחוברת חצאית הטוטו אל בגד גוף, אך היא יכולה גם לעמוד בפני עצמה. כאשר חצאית הטוטו אינה מחוברת אל בגד הגוף היא מורכבת מחגורה רחבה שאליה מחוברת החצאית עצמה.
חצאית הטוטו הנפוצה והמוכרת ביותר כיום היא חצאית הטוטו הקלאסית. ישנם שני סוגים של חצאיות טוטו קלאסיות והם "טוטו הפנקייק" ו"טוטו הפעמון". שתיהן קצרות, נוקשות ועשויות שכבות שכבות של בד רשת. בדרך כלל הן מחוברות אל בגד הגוף של הרקדנית והן מתרחבות ישר כלפי חוץ. ההבדל בין "טוטו הפנקייק" ל"טוטו הפעמון" הוא בצורה בה עומד הטוטו, בקצה "טוטו הפנקייק" נמצא חישוק מתכת שגורם לחצאית לעמוד ישר. לעומת זאת, ל"טוטו הפעמון" אין חישוק מתכת בקצה ולכן בד החצאית נוטה מעט כלפי מטה, ויוצר צורה של פעמון.
היסטוריה
חצאית הטוטו עשויה, בדרך כלל, מ-6 עד 15 שכבות של טול (בד רשת), והיא קיימת במגוון אורכים שונים המשתנה מחצאית לחצאית. אפשרות אחת היא שבד החצאית ייפול ברכות אל מעבר לברכי הרקדנית. אפשרות נוספת היא שהחצאית תהיה קצרה ועשויה מטול מעומלן כך שהיא תהיה יציבה ותעמוד סביב הרקדנית – ממנה כלפי חוץ. אורך החצאית, בדרך כלל, מעיד על סגנון הבלט והתקופה בה הוא נוצר.
שמלות הפעמון הרומנטיות שהיו מקובלות באמצע המאה ה-19, פינו את מקומן לחצאיות הטוטו בשלהי המאה. אניני הטעם בבלט הרוסי רצו לראות הישגים טכניים חדשים ועבודת רגליים מורכבת של הבלרינות. בעקבות כך הפכו הכוריאוגרפיות של הבלט מסובכות יותר ולכן היה צורך לעבור לחצאיות טוטו קלילות יותר, שיאפשרו לרקדניות טווח תנועה גדול יותר. החצאיות שאליהן עברו היו חצאיות הטוטו הרומנטיות הארוכות. הן הגיעו עד הברך והיו מורכבות משש עשרה שכבות של טול. הבלטים הראשונים שבהם השתמשו בחצאיות אלו היו הסילפידות, ז'יזל, אגם הברבורים והיפהפייה הנרדמת של צ'ייקובסקי.
"טוטו הפעמון"
בשלב מאוחר יותר כתוצאה מהכוריאוגרפיות האתלטיות של ג'ורג' בלנשין, נוצרה חצאית הטוטו הקצרה יותר המכונה בלעז "powder-puff tutu" חצאית זו מאפשרת לראות את כל אורך רגלה של הבלרינה בשל היותה קצרה מן החצאית הרומנטית. בחצאית מסוג זה מעט שכבות של בד נופל שנותנות מראה רך ומלא.
