חיל האוויר העממי והנ"מ של קוריאה הצפונית (KPAAF) הוא כוח האווירי המאוחד של קוריאה הצפונית. זהו הכוח השני בגודלו של הכוחות המזוינים העממיים של קוריאה הצפונית הכולל כ-110,000 אנשים.[1] לחיל כ-950 מטוסים מסוגים שונים, רובם מתוצרת סובייטית וסינית בני עשרות שנים. המשימה העיקרית של החיל היא להגן על המרחב האווירי של קוריאה הצפונית.[2]
היסטוריה
שנים מוקדמות (1945–1949)
החיל החל ב-1945 בתור "אגודת התעופה הקוריאנית". ב-1946 הפכה האגודה לארגון צבאי והפכה לחטיבת תעופה בתוך צבא העם הקוריאני (KPA). בנובמבר 1948 הפך לחיל עצמאי כחלק מהכוחות המזוינים.[3] הכשרת כוח אדם היוותה מכשול גדול, כאשר הסובייטים דיווחו במאי 1950 שמתוך 120 הטייסים המאומנים, רק 32 היו מוכשרים לקרב. הטייסים המנוסים היחידים במדינה היו כאלה שטסו לפני כן עבור שירות האוויר של הצבא היפני הקיסרי, אך הם נדחו על ידי החברה והמשטר. ב-25 ביוני 1950 החיל החל לטוס במשימת תמיכה לפלישה לדרום קוריאה.
מלחמת קוריאה: פלישה לקוריאה הדרומית ומתקפה של האו"ם (יוני–נובמבר 1950)
האיליושין Il-10 היו המפציצים העיקריים ששימוש בתקיפות נגד שדות תעופה, בעוד שהיאק-9 ומטוסי קרב אחרים שימשו בהתקפות אחרות. חיל האוויר של קוריאה הצפונית היו באותה תקופה מטוסים יפניים רבים כולל מטוסי תובלה מסוג Ki-54. במהלך המלחמה התרחש מפגש עם מטוסי חיל האוויר של ארצות הברית כאשר שני מטוסים צפון קוריאנים לא ידועים תקפו שני מטוסי F-82. מטוסי קוריאה הצפונית היו מחוץ לטווח ולכן לא הצליחו להשיג פגיעה.
ב-27 ביוני, מטוס F-82 של חיל האוויר של ארצות הברית הפילו מטוס יאק-11 שלווה על ידי ארבעה מטוסי יאק-9. ב-29 ביוני, לאחר נפילת סיאול, בוצעה תקיפה בשדה התעופה של סוואן על ידי 3 מטוסי איליושין Il-10 ו-6 מטוסי יאק-9, כתוצאה מהתקיפה הושמד מטוס C-54 Skymaster אמריקאי שהיה על הקרקע. אולם תקיפה שנייה על סוון סוכלה על ידי מטוסי F-80 אמריקאיים.
בחודשים יולי ואוגוסט, המשיך החיל לתמוך בכוחות הקרקעיים בקרב על פוסאן. במהלך אותה תקופה, הם באו במגע הולך וגובר עם מטוסי סילון של של חיל האוויר האמריקאי ובעלות בריתם, דבר שהביא לפגיעות רבות במטוסי קוריאה הצפונית.
ב-3 ביולי 1950 במהלך התקפת מטוסי הסילון מנושאת מטוסים הראשונה בהיסטוריה, הפיל מטוס סילון מסוג פאנת'ר F9F-3 של חיל הים של ארצות הברית מטוס מסוג יאק-9 של קוריאה הצפונית. בסופו של דבר, שדות התעופה פיונגיאנג, פיונגיאנג מזרח ו-Onjong-Ni (אשר סומנו כיעדים לתקיפה), נפגעו בהצלחה בזמן שחיל האוויר של קוריאה הצפונית איבד רבים ממטוסיו. במקביל חיל האוויר האמריקאי החל לתקוף מטרות קרקעיות בתוך קוריאה הצפונית, ונתקל בהתנגדות קטנה מאוד מצד החיל האוויר של קוריאה הצפונית.
מקורות סובייטים דיווחו כי חיל האוויר של קוריאה הצפונית לא פעל עוד לאחר ה-10 באוגוסט. הצפון קוריאנים הפילו רק 3 מטוסים אמריקאים בקרבות אוויר (B-29, L-4 ו-L-5).
ארגון מחדש (נובמבר 1950–1953)
לאחר האבדות הכבדות שנתקלו בהם ביולי ואוגוסט 1950, החלו הסובייטים לאמן את הצפון קוריאנים להטיס את המיג-15, על אף שהסובייטים היו הראשונים שהטיסו את המיג נגד כוחות האו"ם.[4][5]
לאחר מלחמת קוריאה
חיל האוויר הצפון קוריאני הוצב מדי פעם מחוץ לגבולות המדינה. החיל פרס טייסת קרב לטובת לצפון וייטנאם במהלך מלחמת וייטנאם.[6] על פי הדיווחים קים איל-סונג אמר לטייסים הצפון קוריאנים "להילחם במלחמה כאילו השמים הווייטנאמיים הם שלהם".[7]
בשנת 1973 נפרסה טייסת צפון קוריאנית של מטוסי מיג-21 בבסיס חיל האוויר המצרי Bir Arida (הידוע גם כ-Wadi Abu Rish) כדי לסייע בהגנה על דרום מצרים במהלך מלחמת יום הכיפורים.[9]
התרחשו מספר אירועים בהם ערקו טייסים צפון קוריאנים עם מטוסיהם. אירועים אלו כוללים:
ב-21 בספטמבר 1953 הטיס לוטננט נו קום-סוק בן ה-21 את מטוס המיג-15 שלו לקוריאה הדרומית ונחת בבסיס האוויר גימפו ליד סיאול. האירוע נחשב למשמעותי מבחינה מודיעינית, שכן מטוס הקרב הזה היה באותה תקופה הטוב ביותר שהיה לגוש הקומוניסטי. קום-סוק תוגמל בסכום של 100,000 דולר (כמיליון דולר במונחי 2021) ובאזרחות אמריקאית. נפטר בפלורידה ב-26 בדצמבר2022, בגיל 90.[11]
ב-5 באוגוסט 1960 נחת מטוס J-5 בגימפו. מטוס זה נשמר על ידי קוריאה הדרומית והוטס לזמן קצר תחת סימון דרום קוריאה לפני שנגרט.
בפברואר 1983 ניצל לי אונג-פיונג תרגיל אימון כדי לערוק והנחית את הJ-6 שלו בשדה תעופה בסיאול. לפי הנוהג שהיה מקובל אז, הוא קיבל מינוי בחיל האוויר של הרפובליקה של קוריאה, בסופו של דבר הפך לקולונל ולימד באקדמיה הדרום קוריאנית עד מותו ב-2002. הוא קיבל תגמול של 1.2 מיליארד וון דרום קוריאני.
ב-23 במאי 1996 ערק קפטן לי צ'ול-סו עם J-6 לבסיס האוויר סוון שבקוריאה הדרומית. לפי הדיווחים, הוא השאיר מאחור את אשתו ושני ילדיו. לי זכה ב-480 מיליון וון דרום קוריאני (כ-400 אלף דולר אמריקאי). כיום הוא אלוף-משנה בחיל האוויר של הרפובליקה של קוריאה ומדריך אקדמי.[12]
.svg)
