חיל האוויר הסובייטי (ברוסית: Военно-воздушные силы, בר"ת: BBC; בתעתיק: "ווֹיֶינוֹ-ווֹזְדוּשְׁנִיֶה סִילִי") נוסד בשם "צי האוויר של הפועלים והאיכרים", בעל מעמד של מינהל מרכזי, ב-24 במאי1918 ותפס את מקומו של חיל האוויר הרוסי הקיסרי. הוא הפך למינהל חילות האוויר של ברית המועצות ב-28 במרץ1924, והחל מ-1 בינואר1925 למינהל חיל האוויר של העובדים והאיכרים". בהדרגה גברה השפעתו של חיל האוויר על עיצוב מטוסים. מראשית ימיו חיל האוויר חיקה במבנהו הארגוני את כוחות היבשה והורכב מארמיות אוויריות, דיוויזיות אוויריות ורגימנטים אוויריים.
לאחר היווסדה של ברית המועצות הושקעו מאמצים רבים בפיתוח ובייצור מטוסים מודרניים. בתחילת שנות ה-30 גדלה באופן ניכר תעשיית המטוסים ולקראת סוף העשור חיל האוויר הסובייטי החל מפעיל מטוסי קרב מדגם I-15 ו-I-16 ומפציצים מן הדגמים SB-2, SB-2 BIS ו-DB-3.
היסטוריה
חיל האוויר הסובייטי לפני מבצע ברברוסה
דוקטרינת חיל האוויר הסובייטי
רונדל חיל האוויר בזמן מלחמת העולם השנייה
הדוקטרינה של חיל האוויר הסובייטי עד תחילת המלחמה עם גרמניה הייתה שונה מזו של חילות האוויר המערביים. בעוד הבריטים והאמריקנים שמו דגש על הפצצות אסטרטגיות, והגרמנים - על ניהול מערכות אוויריות, תפקידו הבסיסי של חיל האוויר הסובייטי היה לסייע לכוחות היבשה במסגרת הקרב המשולב - בהתאם לתורת המערכה העמוקה של הצבא האדום. על פי התורה הזאת, על כוחות הקרקע להבקיע את החזית, לפרוץ לעומק שטחו של האויב ולהשמיד את כוחותיו בכל המרחב המערכתי. תפקידם של כוחות האוויר הוא לפעול בתיאום עם כוחות היבשה בעומק המערכתי של האויב. חיל האוויר הסובייטי יכול היה לסייע בקרב העמוק של כוחות הקרקע, אולם לא היה בנוי לפעול באופן עצמאי.
מבנה חיל האוויר הסובייטי
כאמור, חיל האוויר הסובייטי לא היה בנוי לפעול באופן עצמאי אלא לסיוע בקרבות לכוחות הקרקע. מבנהו המבוזר שיקף את המגבלה הזאת. בראשית מבצע "ברברוסה" היה חיל האוויר הסובייטי מפוצל בין כמה מפקדות. האווירייה ארוכת הטווח - הכוח האווירי המרוכז היחיד של ברית המועצות - הייתה כפופה ישירות לסטבקה - הפיקוד העליון הסובייטי. הכוח הזה אמור היה להיות מצויד במפציצים כבדים, אך בפועל היה מצויד בעיקר במפציצים בינוניים. שאר כוחות האוויר הוכפפו למפקדות האזורים הצבאיים (כל מפקדה של אזור צבאי הפכה בעת חירום למפקדת חזית, דהיינו למפקדה של קבוצת ארמיות) ולמפקדות הארמיות. גם לרשות הצי הסובייטי עמדו כוחות אוויר, ואלה היו מפוצלים בין הציים השונים. פיקוד ההגנה האווירית היה גוף עצמאי. הפיצול הזה של הכוח האווירי המעיט מערכו ומיכולותיו.
ייצור המטוסים
לאחר היווסדה של ברית המועצות הושקעו מאמצים רבים בפיתוח ובייצור מטוסים מודרניים. בתחילת שנות ה-30 גדלה באופן ניכר תעשיית המטוסים ולקראת סוף העשור חיל האוויר הסובייטי החל מפעיל מטוסי קרב מדגם I-15 ו-I-16 ומפציצים מן הדגמים SB-2, SB-2 BIS ו-DB-3.
במסגרת תהליכי התיעוש של שנות ה-30 קידם סטלין את ייצור המטוסים, כך שב-1940 כבר היו בברית המועצות 100 מפעלים לייצור מטוסים, שכושר הייצור הכולל שלהם עמד על 10,000 מטוסים בשנה.
הכשרת הטייסים
הסובייטים גם הקימו מערכת הדרכה נרחבת שהכשירה אלפי טייסים בכל שנה למגזר האזרחי ולצבא. הטייסים האזרחים היו העתודה החיונית שאיפשרה לברית המועצות להגדיל במהירות את כוחה האווירי במלחמת העולם השנייה[1].
במלחמת האזרחים בספרד
אחד המבחנים המכריעים ליכולתו של חיל האוויר הסובייטי באה בשנת 1936, בעת מלחמת האזרחים בספרד, שם התמודדו דגמי המטוסים הסובייטים החדישים ביותר נגד מטוסים גרמנים. ברית המועצות שלחה מטוסים וטייסים להילחם לצד הרפובליקנים במלחמת האזרחים בספרד. ביצועיהם של המטוסים ושל הטייסים ששלחה ברית המועצות לספרד היו, ככלל, טובים - לרוב טובים מאלה של אויביהם הלאומנים הספרדים. בין היתר בשל מטוסי ה-I-16 המתקדמים ביחס לתקופה, אולם היתרון שהשיגו ניצחונות מוקדמים בקרבות אוויר של מטוסי ה-I-16 אבד בגלל השימוש המוגבל במטוסים אלה. מטוסי מסרשמיט Bf 109 שהפעיל לגיון קונדור הגרמני בסיוע ללאומנים בספרד ואשר עלה על המטוסים הסובייטיים, הם שהשיגו בסופה של המלחמה עליונות אווירית.
בתחילת המלחמה עם גרמניה
ביוני 1941 עמדו לרשות ברית המועצות בין 8,000 ל-10,000 מטוסים שמישים, ואילו לרשות הגרמנים עמדו בחזית המזרח כ-3,000 מטוסים בלבד. לבעלות בריתם של הגרמנים היו עוד כ-1,000 מטוסים. אולם למרות עדיפותו הכמותית המוחצת הפגין חיל האוויר הסובייטי ביצועים ירודים בשנה הראשונה של המלחמה. בשבוע הראשון של המערכה השמידו הגרמנים 4,000 מטוסים של חיל האוויר הסובייטי, ואילו הגרמנים איבדו 150 מטוסים בלבד. התוצאות האלה היו כה מפתיעות, עד כי הרמן גרינג, מפקד הלופטוואפה, חשד שהדיווחים מהחזית מוגזמים. הוא ביקש בדיקה חוזרת של הנתונים, וממנה התברר כי לא זו בלבד שהמספרים היו נכונים, אלא שבין הדו"ח הראשון לדו"ח השני איבדו הסובייטים עוד מטוסים רבים.
חיל האוויר הסובייטי סבל מחוסר מנהיגות. במהלך הטיהורים שערך סטלין הודחו רבים מקציניו הטובים ביותר של חיל האוויר. מערכת ההדרכה אומנם הכשירה טייסים רבים אחרים, אך איכותם נפלה מזו של יריביהם הגרמנים. הטייסים הסובייטים היו נעדרי כל תוקפנות ורצון ליזום. התכונות האלה היו, פרי הטיהורים. מי שהפגין אז יוזמה עלול היה להפוך מיד לחשוד בחתרנות. הבעיה הייתה לא רק באיכות של צוותי האוויר אלא גם המחסור באימונים ברמות הבכירות. כך, למשל, לא נערכו תרגילים של שליטה אווירית במסגרות גדולות. במקרים רבים איבדו מטוסי הקרב את המפציצים שאותם נועדו ללוות. ואם לא די בכל אלה, הרי שהפלישה של צבא גרמניה אירעה כשחיל האוויר הסובייטי היה בעיצומו של תהליך מקיף של החלפת דגמים ישנים של מטוסים בדגמים חדשים. כתוצאה מכך צברו טייסים סובייטים רבים שעות טיסה בודדות בלבד על המטוסים שברשותם. כמו כן חלק גדול מהמטוסים הסובייטיים היו מדגמים מיושנים, רבים מהם היו עשויים מעץ ובעלי תא טייס פתוח. לאלה לא היה שום סיכוי להתמודד נגד המסרשמידט 109 או היונקרס 88 (88-Ju.) מגבלה נוספת שפגעה בתפקודו של חיל האוויר הסובייטי הייתה בתחום התקשורת. מטוסים רבים היו ללא מכשירי קשר, וקשה היה לשלוט בהם. גם הטקטיקות של חיל האוויר הסובייטי היו מיושנות מאוד, למשל השימוש במבנים נוקשים מסוג "יתד" שפותחו במלחמת העולם הראשונה. לעומתם הפעילו הגרמנים טקטיקת "נחיל" שאיפשרה גמישות רבה יותר באוויר - כל זאת בנוסף למבנה שליטה מבוזר ולא יעיל הביאו את חיל האוויר הסובייטי כמעט לאבדון מוחלט[1].
בעקבות התפרקות ברית המועצות בדצמבר 1991, התחלק הציוד וכוח האדם של החיל בין המדינות העצמאיות שקמו. רוב החיל עבר לידי רוסיה: כ-40% מהמטוסים ו-65% מכוח האדם, וכוחות אלו היוו את הבסיס לחיל האוויר הרוסי שקם.
.svg)
.svg)
