מוחמד אבו מוסטפא הוא תינוק פלסטיני בן מספר חודשים מח'אן יונס, המאושפז בבית חולים ספרא לילדים שבמרכז הרפואי ע"ש חיים שיבא - תל השומר. מוחמד סובל מכשל חיסוני מולד, מחלה ממנה נפטרו כבר שתיים מאחיותיו. תקוותו היחידה היא לעבור השתלת מח עצם, אך עלותה גבוהה מכדי שתתאפשר למשפחתו. ד"ר רז סומך, מומחה לאימונולוגית ילדים, פונה לכתב שלומי אלדר, בבקשה שיציג את המקרה בתקשורת ויסייע בגיוס 55,000 הדולרים הנדרשים. אלדר נרתם למשימה ומייד לאחר שידור הכתבה מתבשר על תורם אנונימי, יהודי, שהסכים לתרום את כל הסכום.
שלושת הילדים הנוספים של ראידה ופאוזי אבו מוסטפא עוברים בדיקות בבית החולים, אך לא נמצאים מתאימים לתרומת מח עצם לאחיהם. לאור קרבת המשפחה בין ראידה לבעלה קיימת סבירות כי תמצא התאמה במשפחה המורחבת, אך בשל הסגר על רצועת עזה אין אפשרות להביאם לישראל על מנת לערוך את הבדיקות הנדרשות. אלדר מציע לד"ר סומך לסייע בארגון לקיחת דגימות דם מהשוהים ברצועה והעברתן לבדיקות ההתאמה בתל השומר. אחת מבנות המשפחה נמצאת מתאימה אך כאשר מנסה להיכנס לישראל מתפוצצת משאית תופת במעבר הגבול והוא נסגר. לאחר שהיא מצליחה לבסוף להגיע לתל השומר ולתרום מח עצם, עובר מוחמד את ההשתלה, אך גופו דוחה שוב ושוב את השתל עד להתייצבות מערכת החיסון.
בין הטיפולים, מנהל אלדר שיחות עם המשפחה. האם, ראידה, סירבה להתראיין לכתבה של אלדר, כיוון שסברה שמדובר בתעמולה ישראלית ושאין סיכוי שאכן תזכה לתרומה, כשהיא מתבשרת שהתורם הוא יהודי והוא אב ששכל את בנו החייל, היא מביעה פליאה על הסיוע ומציינת שהתנהגות הישראלים מוזרה בעיניה. בני המשפחה מביעים את חששם שהטיפול הצמוד והמסור לו זוכים, מעורר את חשדם של הפלסטינים, שהם משתפי פעולה עם ישראל. בסצנת השיא של הסרט, מתקיים דיאלוג בין אלדר לראידה ובו גולשת השיחה לדיון על ירושלים ועל קדושת החיים. ראידה מסבירה שבשבילה ובשביל סביבתה, אין בעיה לקבל ולהשלים עם המוות, בניגוד להשקפתם של הישראלים. היא מציינת שאינה מוכנה לפשרות בירושלים, שאין לה בעיה שבנה מוחמד יהיה שהיד ומציינת שהחיים אינם יקרים. אלדר המזועזע והמאוכזב, שוקל להפסיק את מעורבותו בפרויקט, הוא מתקשר לעמיתו, צלם עזתי עמו עובד, ומספר לו על תחושותיו. משם מגיעים הדברים לפאוזי שמתקשר לאלדר להתנצל ולהסביר על המצוקה בה נמצאת אשתו.
ב-2 ביולי 2008, יוצא מוחמד מבית החולים לאשפוז יום, כשבמקביל מתרחש פיגוע דריסה בו פוגע מחבל הנוהג בשופל באזרחים ברחוב יפו. אלדר מחליט להתעמת עם ראידה, ובין השאר מספר לה כי אפילו בנו של אסמאעיל הנייה, מנהיג החמאס בעזה, ששמע על הסיפור, חושב שהיא משוגעת. ראידה מסבירה לאלדר כי היא חייבת להתבטא כפי שהתבטאה בשביל לרצות את סביבתה, שהיא נמצאת בין הפטיש לסדן ושאין לה רצון אמיתי לשלוח את בנה להתפוצץ בירושלים.
מוחמד משוחרר מבית החולים וחוזר עם משפחתו לביתם בח'אן יונס בו שוהים בזמן שנפתח מבצע עופרת יצוקה, אלדר מנסה ליצור עימם קשר וכשזה מתאפשר הם מספרים לו שנמצאים בלב ההפגזות. ד"ר סומך מגויס למילואים כרופא קרבי בחטיבה שאמורה להיכנס לעזה, הוא מספר לאלדר כי הביע בפני מפקד החטיבה את מחאתו על כך שבמהלך התדרוך ציין כי צריכים לפעול באופן כזה שהפלסטינים יבינו שנשברו הכלים, משום שמשמעות הדבר עבור סומך, התנהגות שאינה תואמת את אמונותיו וערכיו.
לאחר שוך הקרבות מתברר שמצבו של מוחמד התדרדר, כיוון שהשתל פעל נגד גופו ופגע ברקמות ליבו. מוחמד מועבר לישראל לא לפני שעובר בדיקה ביטחונית קפדנית במעבר הגבול, כשאלדר מנסה להרגיע את בכיו. בנסיעה באמבולנס בדרך לבית החולים, מתחוור לאלדר כי ראידה שוב בהריון ושגם הפעם קיים חשש בקשר למחלה הגנטית שנושא העובר. מוחמד מוכנס לחדר ניתוח כשהוא במצב קריטי ובמקביל פועל אלדר להבטיח את אשפוזה של ראידה בתל השומר, על מנת שאם יתגלה שהתינוק אף הוא סובל מהכשל החיסוני, ניתן יהיה להכניסו לבידוד באופן מיידי. הלידה עוברת בהצלחה ובבדיקות שנעשו מתגלה כי התינוקת בריאה.
אלדר מחליט לקחת את ראידה לירושלים, מקום שציינה כי חלומה לבקר בו. הוא מתאכזב לגלות שהיא לא נכנסת למסגד אל-אקצא משום שיש מניעה דתית לאישה לאחר לידה להיכנס למסגד. בדיאלוג ביניהם חוזרת בה ראידה מאמירתה שהחיים אינם יקרים ואילו מוחמד התינוק מצליח להגיד "תודה" בעברית.
הפקה וצילום
אלדר, כתב ערוץ 10 לרצועת עזה, מציין כי בשל הגבלות הכניסה שלו לרצועה, התדלדלה יכולתו להביא חומרים לחדשות הערוץ ולכן ניאות לבקשתו של ד"ר רז סומך לצלם כתבה על מוחמד. בעקבות שידורה בחדשות 10, החליט לתעד את האירועים בסרט, אך לא הצליח לגייס צוות שיסייע לו בצילומים ומקוצר הזמן החליט לצלמו בעצמו, במצלמת כתף סוני 400. רוב הסרט צולם כאמור על ידי אלדר עצמו, כך שלמעט רגעים שהוא ברכבו ובקטעי ארכיון חדשות, רק קולו נשמע ללא שדמותו נגלית לצופים. חלקים נרחבים מהסרט צולמו בין כותלי ובחצר בית החולים ספרא, כולל כניסה לתוך חדר הבידוד בו מוחזק מוחמד. קטעי מעבר בהם מעלה אלדר את הגיגיו, מצולמים מתוך מכוניתו, ואילו הקטעים בתוך רצועת עזה, לקיחת דגימות הדם מבני המשפחה וקבלת הפנים למוחמד, צולמו על ידי צלמים פלסטינים. לאורך הסרט משולבים קטעי חדשות על המבצע בעזה ופגיעת הקסאמים בשדרות.
הסרט זכה לשבחי המבקרים, בפסטיבל הקולנוע ירושלים השתתף בתחרות ון ליר בה זכה לצל"ש, וזכה בפרס אופיר לסרט התיעודי הטוב ביותר לשנת 2010. הסרט הוקרן בפסטיבל הסרטים הבינלאומי בטורונטו, בפסטיבל הקולנוע בטליורייד בקולורדו, בפסטיבל הסרטים בהמפטונס ונבחר לסרט הנעילה של פסטיבל הסרטים הדוקומנטריים בלייפציג. זכויות ההפצה של הסרט בארצות הברית נרכשו על ידי רשת HBO[2], והוא נרכש להפצה בבתי קולנוע ביפן[3]. הסרט שודר בערוץ 2 באפריל 2011 במסגרת רצועת הסרטים הדוקומנטריים של רשת.
ג'ון הורן, מבקר הקולנוע של הלוס אנג'לס טיימס ציין כי הסרט מעניק אור במקום בו יש חושך[4]. תומאס פרידמן, העיתונאי זוכה פרס הפוליצר פרסם בניו יורק טיימס מאמר ובו המליץ לקוראיו, ובפרט לאלו המבקרים את ישראל כחלק מטרנד הדה לגיטימציה שעוברת, לראות את הסרט ולהבין את המציאות המורכבת במזרח התיכון[5]. בתוכנית לונדון את קירשנבאום ראיינו השניים את אלדר, כשירון לונדון מציין שמדובר בסרט נפלא ואחד הסרטים הטובים ביותר שראה בשנים האחרונות[6].
הסרט נבחר כאחד מ-15 הסרטים ברשימת המועמדים המקוצרת לפרס האוסקר בקטגוריית הסרט התיעודי[7] אך לא נכלל ברשימת המועמדים הסופית. וול סטריט ג'ורנל בחר בסרט לאחד מ-10 הסרטים הטובים ביותר ב-2010[8].
