זיכרון מפורש (נקרא גם זיכרון מוצהר או דקלרטיבי) הוא חלק מהזיכרון לטווח ארוך, אשר להבדיל מהזיכרון המרומז מתאפיין בכך שאת הידע המאוחסן בו ניתן לתאר בקלות במילים[1].
בעוד שהזיכרון המרומז מתייחס ל"איך", הזיכרון המפורש מתייחס ל"מה"[2].
מאפיינים
מקור השם של הזיכרון המפורש הוא בעובדה שניתן להצהיר על המידע המאוחסן בו באופן מפורש. אומנם ניתן לעשות זאת בעיקר על ידי דיבור, אך אפשר לתאר אותו גם בדרכים אחרות כמו ציור (להמחשת מראה של עצמים או מפת הכוונה למקום מסוים), מוזיקה (השמעת מנגינה של שיר כלשהו) ועוד[1].
המידע המאוחסן בזיכרון המפורש נשלף באופן מודע וגמיש. כמו כן, ניתן להביע אותו באופן השונה מזה שבו הוא נרכש[1].
בהתאם לכך, זיכרון מפורש בא לידי ביטוי בשיפור רמת הביצוע של מטלה המצריכה היזכרות מודעת של חוויות מהעבר[3].
לידע דקלרטיבי יש נטייה גבוהה יחסית לשכחה[1].
מרכיבים
הזיכרון המפורש כולל שני סוגי זיכרון המשקפים מערכות נוירולוגיות שונות[1]:
- זיכרון סמנטי – מאחסן סוגי ידע כללי כמו: שפה, עובדות ומושגים. לכן הוא מקושר למושג הידיעה. זהו זיכרון ראשוני יותר מבחינה אבולוציונית וניתן למצוא אותו גם אצל בעלי חיים. שליפה של ידע סמנטי יכולה להיות אוטומטית או מכוונת. היא מאופיינת במודעות נואטית לידע, שאינה כוללת את החוויה האישית המלווה אותו. הידע הסמנטי מאפשר להבין את המשמעות של הגירויים השונים המתקבלים מהחושים ולהחליט כיצד להגיב אליהם.
- זיכרון אירועי – הנקרא גם אפיזודי וכולל זכרונות אישיים בעלי אופי אוטוביוגרפי. זיכרון זה הוא ייחודי לאדם, הוא מאפשר לו להיזכר בעבר ולתכנן את העתיד. הידע האפיזודי ניתן לרכישה באופן חד פעמי, אך הוא רגיש במיוחד לשכחה. קידוד מידע חדש בזיכרון האפיזודי מסתייע בידע קודם הקיים בזיכרון הסמנטי. ניתן לשנות את המידע החדש המקודד באופן זה כדי שיתאים לידע הקודם. כדי לשלוף מידע מהזיכרון האפיזודי יש צורך במצב מיוחד של מודעות אוטונואטית לידע כחוויה אישית בה האדם כולל את עצמו בזיכרון.
הבדלים בתהליכי הקידוד והשליפה
תהליכי השליפה והקידוד של הזיכרון מושפעים בין היתר מהסכמות של האדם[4]. הסכמה היא יחידה קוגניטיבית דינמית הנוצרת בעקבות התנסויות קודמות מהעבר ומספקת מסגרת להבנה של התנסויות עתידיות[5]. היא מאפשרת לארגן כמויות גדולות של מידע באופן יעיל[4] ובכך מסייעת להתמודד עם מצבים של היצף מידע הנוצרים לנוכח צוואר הבקבוק של קיבולת זיכרון העבודה.
בשלב הקידוד של מידע חדש לזיכרון אנו משתדלים לייחס אותו לסכמות קיימות בזיכרון הסמנטי. במידת הצורך אנו אף נוטים לשנות את המידע החדש, כדי להתאימו לסכמה קיימת כלשהי המצויה בזיכרון הסמנטי. במידה ויש מידע ספציפי שאינו יכול להיכלל בסכמה זו או אחרת בזיכרון הסמנטי, הוא מקודד בזיכרון האירועי. ישנם מספר גורמים הקובעים האם מידע שאינו תואם את הסכמה הקיימת יושמט, ישונה או יקודד בזיכרון האפיזודי. תהליך זה תלוי במידת החשיבות של מידע זה להבנת הסיטואציה ובמידה שבה הוא מקנה את האופי הייחודי שלה[1].
מידע לגבי סיטואציה שנחשפנו אליה בעבר נשלף מתוך אינטראקציה בין שני המקורות של הזיכרון המפורש. הפרטים הייחודיים של הסיטואציה נשלפים מהזיכרון האירועי וככל שהיו חריגים יותר מהסכמות הקיימות, כך גדל הסיכוי להיזכר בהם. לעומתם, פרטי הסיטואציה התואמים לסכמות ולתסריטים הקיימים לא יישלפו מהזיכרון האפיזודי אלא מהסמנטי. הם יורכבו יחד עם המידע מהזיכרון האפיזודי כדי ליצור את השחזור של הסיטואציה הקודמת שבה מנסים להיזכר[1].
הערות שוליים
- ^ 1 2 3 4 5 6 7 יונתן גושן־גוטשטיין ודן זכאי (2006). פסיכולוגיה קוגניטיבית - כרך ב – זיכרון. רעננה: האוניברסיטה הפתוחה.
- ^ Mark R. Rosenzweig, Arnold L. Leiman, S. Marc Breedlove (1999). Biological psychology: an introduction to behavioral, cognitive, and clinical neuroscience. 2nd ed. Sunderland, Massachusetts: Sinauer Associates.
- ^ Schacter, D. L. (1987). Implicit memory: History and current status. Journal of experimental psychology: learning, memory, and cognition, 13(3), 501.
- ^ 1 2 Baron, R. A., and Byrne, D. (2000). Social psychology. Boston: Allyn and Bacon.
- ^ שרה דרויאן (1999). עקרונות אבולוציוניים בהתפתחות החשיבה. רעננה: רמות.
