זוגי הוא סוג של מספר דקדוקי, המציין כמות של 2 בדיוק, ובא לידי ביטוי בדרך כלל באמצעות נטייה מורפולוגית. למשל, הצורה יומיים היא צורה ייחודית בעברית לציון שני ימים, ללא צורך בשם המספר שניים. בשפות שבהן יש נטייה עשירה של זוגי, גם שמות התואר, כינויי הגוף והפעלים יכולים או צריכים לשאת התאם זוגי.
הבחנה סמנטית זוגית היא הבחנה מסומננת יחסית, ובכל שפה שבה יש צורות זוגי, יש בהכרח גם צורות רבים רגילות. בשפות המקיימות צורות זוגי, השימוש בהן הוא בדרך כלל חובה. כך למשל, בעברית, הצירוף שתי שנים פחות תקין משנתיים, וזקוק להקשר מיוחד.
זוגי בשפות עולם
ככלל, שפות בעלות הבחנה של זוגי נוטות לאבד את ההבחנה הזאת עם הזמן. בשפות עתיקות רבות (סנסקריט, יוונית, אנגלית, רוסית ואירית עתיקות, עברית מקראית ועוד) התקיימו צורות זוגי עשירות, אך ברוב השפות הללו הן הלכו והידלדלו, וכבר בימי הביניים נשמרו בצורה מוגבלת בלבד.
ברוב השפות הסלאביות (וכן בפרוטו-סלאבית) היו בעבר צורות זוגי רבות, אך השפות היחידות ממשפחה זו שמקיימות זוגי בצורה מלאה ופרודוקטיבית עד היום הן סלובנית וסורבית, בעוד שבשפות אחרות נותרו רק שרידים, ובעיקר בשמות שהקונספט הזוגי ממילא דומיננטי בהם (כגון אברי גוף). למשל, ברוסית ובסרבית/קרואטית, מתקיימת עד היום נטייה מיוחדת עבור שמות עצם המופיעים בסמיכות למספרים 2 עד 4, המבוססת על שרידים של הזוגי הקדום[1].
באשר למשפחת השפות השמיות, בערבית קלאסית ובעברית מקראית נמצא קיום של צורות זוגי: בערבית – לגבי כל הקטגוריות הדקדוקיות (שם, תואר, פועל, כינוי גוף) ובעברית מקראית רק לגבי שמות עצם, ובצורה זניחה לגבי תוארי פועל ("בעצלתיים") וכינויי גוף ("שתיהם", כינוי גוף מקראי המיוחד לציון שתי נקבות). אולם גם במשפחת שפות זו ניכרת הידלדלות של הזוגי: ברוב הדיאלקטים המדוברים של ערבית אמנם קיים זוגי, אולם בניגוד לערבית הספרותית, הנטייה היא רק לגבי שמות עצם, וגם היא בגדר רשות בלבד. בעברית המודרנית, אין כמעט שימוש בצורות זוגי, וכל צורות הזוגי הן צורות קפואות של שמות עצם מקראיים (להוציא מיעוט כגון גרביים שנוצרה בעברית החדשה).
ההתפתחות של צורת הזוגי בעברית
צורן הזוגי בעברית, הן לזכר והן לנקבה, הוא הסופית -ַיִם, כגון: יָדַיִם, שְׂפָתַיִם. הסופית מתחברת על פי רוב לצורת היסוד של המילה (הדומה בדרך כלל לצורת הנסמך), ולא לצורת הרבים; לכן נקודָתיים ולא נקודותיים.
כבר במקרא היו צורות הזוגי בגדר שארית זניחה של תופעה קדומה[2], והן הפכו - כמו שאר מרכיבי השפה - לצורות קפואות, כשהעברית פסקה להיות מדוברת, במאה השנייה לספירה. במקורות הכתובים של העברית ניתן למצוא עשרות בודדות של צורות זוגי בלבד, רובן שמות עצם, המקבלות התאם רגיל של רבים.
לאחר תחיית השפה העברית (1880 ואילך) זכו גם צורות הזוגי המקראיות להיות מדוברות ולהיכתב במילונים, אולם רוב צורות הזוגי שנכנסו לעברית החדשה היו צורות "קפואות" (כמו מאזניים, כיריים ועוד) שלא הביעו זוגיות ממשית, אלא לכל היותר שיקפו תהליך היסטורי שגרם להיווצרות הצורה בצירוף מוספית הזוגי.
בשנות ה-30 עד ה-60 – וביתר שאת בשנות ה-30 וה-40 – נוצר גידול רחב היקף של מאות צורות זוגי, בעיקר בשפה הכתובה (עיתונות, ספרות, שירה) על ידי יוצרים כמו נתן אלתרמן, אברהם שלונסקי, ע. הלל ובני דורם[3]. זאת בניגוד לביאליק ולבני דורו שמיעטו מאוד להשתמש בצורות זוגי, קל וחומר להמציא צורות חדשות.
אולם, תופעה זו לא תפסה תאוצה, ולא חלחלה לגמרי ללקסיקון המדובר והחי של העברית: עד מהרה נעלמו רוב הצורות החדשות ושוב נותרו רק צורות הזוגי ה"קפואות" והצורות העתיקות. וכיום, בעברית המדוברת של שנות האלפיים, אין מוצאים צורות זוגי טהורות מלבד אלו המציינות כמויות (אלפיים, מאתיים) ויחידות זמן (יומיים, שבועיים וכו'). בשפה הכתובה, עם זאת, ניתן למצוא מעט צורות זוגי "מיוחדות" יותר, אך בחינה דקדקנית של הסמנטיקה של אותן צורות מגלה שלא מדובר תמיד בזוגי של ממש.
סוגי הזוגי בעברית
בעברית קיימות שתי קבוצות עיקריות של מילים עם מוספית הזוגי -יים ([ayim-]), לפי החלוקה הבאה:
זוגי טהור
לקבוצה זו שייכות כל המילים שהמוספית –יים בהן מייצגת את הכמות או המספר 2 בדיוק (כלומר הן צורות זוגי "אמיתיות"). צורות אלו עומדות בניגוד לצורת היחיד ולצורת הרבים, וניתן להמירן לפי הנוסחה: 'X' + יים = 2 'X'. לקבוצה זו שייכות מילים מהמקורות, המציינות בעיקר יחידות זמן ומדידה, ורובן שימושיות מאוד גם בעברית מודרנית:
- חודשיים: בניגוד ל-חודש (יחיד) ול-חודשים (רבים), וניתן גם לומר: שני חודשים
- יומיים
- שבועיים
- שנתיים
- שעתיים
- אלפיים: בניגוד לאלף (יחיד) ולאלפים (רבים), וניתן גם לומר: שני אלפים
- מאתיים
- פעמיים
במילים שלעיל ניכרת דרך המלך של גזירת צורת הזוגי בעברית המקראית, על בסיס צורת היחיד של השם, למשל: שעה+יים=שעתיים ולא *שעות+יים=שעותיים. על בסיס כלל זה נקבעו גם החוקים הנורמטיביים ליצירת זוגי על ידי האקדמיה ללשון בימינו, ולפיכך יש לומר "אוטובוס קומָתיים" (מן: קומה) ולא "קומותיים" (מן: קומות), כפי שנהוג בפי הדוברים, ו"נקודתיים" ולא "נקודותיים".
קיימות צורות זוגי נוספות מהמקורות, שאינן שימושיות בעברית מודרנית, וכבר בהן מתגלים סדקים בחוקיות של יצירת הזוגי בעברית המקראית, כלומר הן נגזרות מן הרבים, כגון:
- אמותיים (מן: אמות) [לצד אמתיים (מן: אמה)]
- חומותיים
- לוחותיים
זוגי מדומה (Pseudo Dual)
זוגי מדומה המציין ריבוי
הזוגי המדומה המציין ריבוי כולל את השמות המסתיימים בסיומת –יים, שהסמנטיקה שלהם היא של רבים לכל דבר (קרי 2 או יותר מ-2), בניגוד ליחיד. המוספית בשמות אלה אינה מייצגת את המספר 2 כלל. ולראיה, אין כל סתירה במשפטים הבאים:
- לשולחן יש חמש רגליים. (אבל לא: *עברו מאז שלוש שנתיים)
- כמה רגליים יש לעכביש? (אבל לא: *כמה יומיים לוקח לך?)
לשמות מקבוצה זו, כגון עיניים, אין צורת רבים אחרת, שאינה מסתיימת ב-יים (נניח: עיינות - צורה זו נכונה כשמדובר במעיין מים, אבל כשמדובר באיבר בגוף צורת הרבים היא עיניים בלבד), וצורת הזוגי המדומה היא-היא צורת הרבים הרגילה שלהם. רוב השמות בקבוצה זו הם חלקי גוף (של בני אדם או בעלי חיים) ואביזרים הקשורים אליהם, כגון: אוזניים, ברכיים, גפיים, ידיים, ציפורניים, שיניים, ירכיים, כנפיים, כתפיים, טלפיים, נעליים, עיניים, רגליים, שוקיים, שפתיים, לחיים, עפעפיים, קרניים, נחיריים, מגפיים, גרביים, מכנסיים, משקפיים ועוד.
מטבע הדברים, כיוון שחלקי גוף רבים מופיעים במציאות בזוגות, רבים מהשמות בקבוצה זו בכל זאת טומנים בחובם סמנטיקה זוגית במידה מסוימת, והיא זו שמלכתחילה גרמה לכך שצורת הרבים שלהם תיגזר כמו צורת זוגי. במילים אחרות, אפשר לטעון שמדובר כאן בזוגי דיאכרוני "קפוא", שמקורו בתקופה שבה הנטייה הזוגית הייתה חזקה יותר בשפה. לפי טענת גלינראט[4], הסיבה שאנו מפרשים מילים כמו רגליים דווקא על דרך הזוגי היא פרגמטית, ולא סמנטית. כלומר, אנחנו פשוט רגילים לדבר על אברי הגוף כעל ישות זוגית.
כתוצאה מכך, מתעורר קושי להסביר מדוע ישנם, מצד אחד, אברי גוף לא-זוגיים שהריבוי שלהם הוא זוגי מדומה, כמו: מעיים, ציפורניים ושיניים, ומצד שני, מדוע יש אברי גוף זוגיים שהריבוי שלהם רגיל – חלקם אף מקבילים אינטואיטיבית לאברים שנוטים על דרך הזוגי – כגון: מרפקים (ולא *מרפקיים), אישונים (ולא *אישוניים), גבות וכדומה.
רוב השמות בקבוצת הזוגי המדומה הם ממין נקבה (שורצולד[5]2002). עובדה זו עשויה להסביר את הנטייה של דוברים להתייחס לשמות בסיומת זוגי כאל שמות ממין נקבה, גם כאשר מדובר בשמות ממין זכר (עובדה שברורה לאותם דוברים כאשר השם מופיע ביחיד). למשל, דוברים רבים אומרים: אופניים חדשות, משקפיים עגולות, אבל לא נשמע אותם אומרים *אופן חדשה או *משקף עגולה.
זוגי מדומה מוחלט
הקבוצה של זוגי מדומה מוחלט כוללת שמות בעלי סיומת -יים, שאינה מייצגת מספר דקדוקי (בוודאי לא זוגי וגם לא בהכרח ריבוי). לפיכך, מתייחסת שורצולד[6] למוספית –יים בקבוצה זו כאל צורן גזירה חסר כל קשר של נטייה לצורת היחיד וללא צורת רבים. כלומר, המילים בסיומת –יים בקבוצה זו מהוות לקסמות נפרדות ועצמאיות, וגזירתן באמצעות סיומת זו היא שרירותית. דוגמאות למילים בקבוצה זו: מאזניים (שאין לה צורת יחיד או רבים אחרת), שמות פרטיים כגון מחניים, אפריים ומצריים, תואר הפועל שבעתיים או בעצלתיים, ושמות עצם כמו צהריים, שמיים, ומים.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ Roman Jakobson. 1971. Selected Writings. Berlin: Walter de Gruyter.
- ^ Gesenuis W.F.H, Hebrew Grammar, ed. By E. Kautzsch, trans. By A. E. Cowley, Oxford 1910, p. 244-247
- ^ טורי גדעון. 1992. עלייתה ונפילתה של צורת הזוגי בלשון הספרות העברית החדשה. בתוך: ע' אורנן, ר' בן-שחר וג' טורי (עורכים), העברית שפה חיה, חיפה תשנ"ג, עמ' 118-101.
- ^ גלינרט, אליעזר. 1976. הסופית -יים: דוגמה בהומונימיות תחבירית-לקסיקלית. בלשנות עברית חפ"שית. חוברת 10, תשל"ו. אוניברסיטת חיפה.
- ^ שורצולד, אורה. 2002. פרקים במורפולוגיה עברית. האוניברסיטה הפתוחה, תל אביב תשס"ב.
- ^ שורצולד, אורה. 1996. מילים בסיומת +_יים בעברית: צורתן, יצירתן ושימושיהן. מחקרים בלשון העברית ובלשונות היהודים מוגשים לשלמה מורג, ירושלים תשנ"ו, עמ' 358-341.
