PROFILBARU.COM

ז'ואן מירו
Joan Miró
לידה	20 באפריל 1893; ברצלונה, ספרד
פטירה	25 בדצמבר 1983 (בגיל 90); פלמה דה מיורקה, ספרד
מקום קבורה	בית הקברות מונז'ואיק
מקום לימודים	Cercle Artístic de Sant Lluc
תקופת הפעילות	1915–1983 (כ־68 שנים)
תחום יצירה	ציור, פיסול
זרם באמנות	סוריאליזם מופשט
הושפע על ידי	Modest Urgell, Josep Pascó i Mensa
יצירות ידועות	Miró Wall, The Farm, House with Palm Tree, Portrait of a Spanish Dancer, Interior, The Hunter (Catalan Landscape), Nord-Sud, Portrait of a Girl, אישה וציפור, Portrait of Vincent Nubiola, The Harlequin's Carnival, בפסקה זו רשומה אחת נוספת שטרם תורגמה
פרסים והוקרה	הצלב הגדול במסדר איזבלה הקתולית (1978); מדליית הזהב של הז'נרליטט של קטלוניה (1978); דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת ברצלונה (2 באוקטובר 1979); דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת הרווארד (1968); פרס פלטרינלי (1978); דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת מורסיה (1983); הצלב הגדול של מסדר אלפונסו העשירי החכם (1959); אביר בלגיון הכבוד (1962); מדליית הזהב על הצטיינות באמנות יפה (ספרד) (1980); Gold Medal for Tourism Merit (1983) ;
בן או בת זוג	Pilar Juncosa
חתימה

ז'ואן מירו אי פרה (בקטלאנית: Joan Miró i Ferrà; נכתב גם חואן על-פי ההגייה הספרדית; 20 באפריל 1893 – 25 בדצמבר 1983) היה צייר, פסל וקדר שנולד בברצלונה, קטלוניה, ספרד, והיה מהאמנים הגדולים של זרם הסוריאליזם המופשט. מירו פעל בשלוש ערים - פריז, ניו יורק וברצלונה וחי לא מעט על הקו בין שלוש ערים אלו, כששלושתן מחזיקות בחלק מיצירותיו המפורסמות.

ביוגרפיה

מירו גדל בשכונת ברי גוטיק שבברצלונה. הוא נמשך לקהילת האמנים שהתקבצה במונפרנאס ועבר לפריז בשנת 1919^[1], שם פיתח את סגנונו הייחודי בהשפעת משוררים וסופרים סוריאליסטים. עבודותיו הסוריאליסטיות נחשבות מהמקוריות ביותר במאה ה-20.

ב-1926 שיתף פעולה עם מקס ארנסט. בעזרתו של מירו, יצר ארנסט את טכניקת הגרטאז' (grattage) - גירוד צבע יבש מהבד.

מירו נישא לפילר חונקוסה בפלמה דה מיורקה ב-12 באוקטובר 1929, ולזוג נולדה בת, דולורס, ב-17 ביולי 1931.

מירו היה מהרדיקליים ביותר מבין התאורטיקנים הסוריאליסטיים (מייסד הסוריאליזם אנדרה ברטון תיאר את מירו כ"הסוריאליסט ביותר מכולנו"), ובכמה מאמרים וראיונות החל משנות ה-30 הביע בוז לציור קונבנציונלי ואת רצונו "לרצוח" אותו לטובת אמצעי חדש להבעה. אך יחד עם סגנונו הסוריאליסטי הקיצוני של מירו הוא הרבה להשתמש ב"עוגנים" בעבודותיו. הכוונה היא שאת מרבית עבודותיו הוא מבסס על אובייקט אחד או שניים ברורים וקלים לזיהוי (למרות השינוי המתבצע בהם). אובייקטים אילו מאפשרים למתבונן להבין יותר בקלות את נושא הציור. לרוב העוגנים של מירו הם דמויות של נשים, גורמי השמים ובעלי חיים. דוגמאות לעוגנים ביצירותיו של מירו בציור האישה המתרחצת (עוגן של דמות אישה, שיערה וירח). "האמהות" (עוגן של דמויות נשים) והארוחה אצל הנסיכה הקטנה (שדמות הילדה משמשת כעוגן).

בעשורים האחרונים לחייו האיץ מירו את עבודתו באמצעים שונים ויצר מאות יצירות קרמיקה, כולל 'חומת השמש' ו'חומת הירח' בבניין אונסק"ו בפריז. בין השאר הוא הכין גם ציורי חלון זמניים על זכוכית.

ב-1954 זכה בפרס ההדפס של תערוכת הביאנלה של ונציה, וב-1980 קיבל את מדליית הזהב לאמנויות היפות ממלך ספרד, חואן קרלוס הראשון.

למירו נודעה השפעה רבה על ציירי האקספרסיוניזם המופשט, ביניהם גורקי, פולוק, אידה קולמייר ורותקו. אולם ההשפעה לא הייתה חד-צדדית: החל משנות ה-60 ניכרה בציוריו של מירו השפעה חוזרת של אותם אמני המופשט האמריקאים, שהושפעו כאמור בתחילת דרכם ממירו עצמו. שלושת ציורי "כחול" משנת 1961, המוצגים במרכז ז'ורז' פומפידו בפריז, הם עדות מובהקת לכך.

אחת הסיבות לאהבה הגדולה של בני העיר ברצלונה למירו נעוצה בהתנהלותו הפוליטית ולאו דווקא האומנותית. מירו התנגד למשטר פרנקו ואף יצר יצירות מפורסמות הקורות תיגר על משטרו של הגנרל (כמו החקלאי הקטלני וכרזת "עזרו לספרד" שנועדה לעודד מתנדבים מכל העולם לבוא ולתמוך ברפובליקאים). אף על פי שידע שחייו בסכנה, ביקר מירו בברצלונה בזמן מלחמת האזרחים ואף לאחר ניצחון פרנקו, כדי לעודד את רוח בני העם הקטלוני.

בשנות חייו האחרונות העלה מירו על הכתב את רעיונותיו הפחות ידועים והרדיקליים ביותר, וחקר אפשרויות של פיסול בגז וציור בארבעה ממדים. מירו נפטר במיורקה, ונקבר בבית העלמין במונז'ואיק שבברצלונה.

כיום נמכרים ציוריו בסכומים של עד שמונה מיליון דולר. רבות מעבודותיו מוצגות במכון ז'ואן מירו בברצלונה.

בין יצירותיו הבולטות: