הקרב על פריז (בצרפתית: Bataille de Paris) היה האחרון בקרבות המערכה בצפון-מזרח צרפת במסגרת הקואליציה האנטי-צרפתית השישית, חלק מתוך המלחמות הנפוליאוניות. הקרב התרחש בין 30 ל-31 במרץ 1814. במסגרת הקרב לחמו הצבאות המאוחדים של האימפריה הרוסית, האימפריה האוסטרית וממלכת פרוסיה בפיקוד קרל פיליפ, נסיך שוורצנברג, נגד הגרנד ארמה (צבא הקיסרות הצרפתית הראשונה) בפיקודו של נפוליאון בונפרטה, קיסר הצרפתים. הקרב הביא לנפילתה של הבירה הצרפתית ולכניעתה של הקיסרות הצרפתית. לאחר הקרב הודח נפוליאון משלטונו ויצא לגלות באי אלבה בעוד כוחות הקואליציה השיבו את בית בורבון לכתר הצרפתי בראשות לואי השמונה עשר, מלך צרפת.
רקע לקרב
המערכה בגרמניה
ערך מורחב – הקואליציה האנטי-צרפתית השישית
בעקבות תבוסות במלחמות הקואליציה הרביעית והחמישית, ממלכת פרוסיה והאימפריה האוסטרית הפכו בכפייה לבעלות ברית של הקיסרות הצרפתית הראשונה במהלך פלישת הצרפתים אל האימפריה הרוסית. כאשר מערכה זו הביאה להשמדת הגרנד ארמה של נפוליאון בונפרטה, קיסר הצרפתים, פרוסיה ניצלה את המצב וחברה לרוסיה להקמת הקואליציה האנטי-צרפתית השישית (1813-1814). הנסיגה מרוסיה הפכה למלחמה חדשה על אדמת הקונפדרציה של הריין. נפוליאון נשבע ליצור צבא חדש גדול כמו זה ששלח לרוסיה. אף על פי שהוא גרם ל-40,000 הרוגים לבעלות הברית במהלך קרב ליצן וקרב באוצן, הצרפתים איבדו גם הם כוחות רבים בקרבות אלו. הצדדים הלוחמים הכריזו על שביתת נשק, במהלכה שני הצדדים ניסו להתאושש מהפסדים. במהלך תקופה זו, משא ומתן של בעלות הברית הביא לבסוף את אוסטריה להביע התנגדות גלויה לצרפת ולהצטרף לכוחות הקואליציה.
לאחר סיום שביתת הנשק נראה היה כי נפוליאון החזיר לעצמו את היוזמה במהלך קרב דרזדן, שם הביס את צבא בעלות הברית שהיה עדיף מבחינה מספרית והביא לאבדות עצומות תוך שהוא מאבד כוחות מעטים יחסית. עם זאת, בערך באותה תקופה, הצרפתים ספגו תבוסות בשאר המערכות, בהם גם במלחמת חצי האי, כאשר הפורטוגזים, הספרדים והבריטים תחת ארתור ולסלי, הדוכס הראשון מוולינגטון, הפילו את ממלכת ספרד הנפוליאונית בקרב סלמנקה וקרב ויטוריה. נפוליאון, חסר יחידות פרשים מעולות, לא הצליח לנצל את ניצחונו בדרזדן במלואו ולא יכול היה להימנע מהשמדת קורפוס שלם בקרב קולם, מה שהחליש עוד יותר את צבאו. הוא נסוג ללייפציג בממלכת סקסוניה שם שינה את האסטרטגיה הצרפתית להגנתית. לבסוף נחל נפוליאון הפסד מכריע לבעלות הברית בקרב לייפציג (ידוע גם בתור "קרב האומות" בפי פרידריך וילהלם השלישי, מלך פרוסיה). השליטה הצרפתית בגרמניה התפרקה, הצבא הצרפתי נסוג חזרה לצרפת עצמה ואלכסנדר הראשון, קיסר רוסיה, הורה על פלישה לתוך אדמת הקיסרות הצרפתית בשנת 1814.
הצעדה לפריז
לאחר שנסוג מגרמניה נלחם נפוליאון בסדרת קרבות כדי למנוע את ההתקדמות של הקואליציה לצרפת, אך נאלץ לסגת בהתמדה לנוכח כוחות עדיפים. במהלך המערכה על צרפת הוא הוציא צו המורה על גיוס 900,000 חיילים טריים, אך רק חלק קטן מהם אכן גויס. בתחילת פברואר 1814, יצא נפוליאון למסע מערכת ששת הימים שבו ניצח בכמה קרבות כנגד כוחות אויב עדיפים מבחינה מספרית שצעדו לעבר פריז. עם צבא של 70,000 חיילים בלבד עמד הקיסר בפני לפחות חצי מיליון חיילי כוחות בעלות הברית שהתקדמו בכמה דרכים עיקריים. מערכת ששת הימים התמשכה בין 10 בפברואר ל-15 בפברואר, ובמהלכו נפוליאון הנחיל ארבע תבוסות: בקרב בשמפאובר, קרב מונמירייל, קרב שאטו-תיירי וקרב וושאן. עם זאת, הניצחונות של הקיסר לא היו משמעותיים מספיק כדי לבצע שינויים בתמונה האסטרטגית הכוללת. בעודו נאבק נגד ההתקדמות הרוסית והפרוסית, הכוחות האוסטרים תקפו מדרום תחת פיקודו של קרל פיליפ, נסיך שוורצנברג.
הפסקת האש
עם זאת, לאחר שישה שבועות של לחימה, צבאות הקואליציה כמעט לא הצליחו לכבוש שטח משמעותי. הגנרלים עדיין קיוו להביא את נפוליאון לקרב מכריע נגד כוחותיהם המשותפים. עם זאת, לאחר קרב ארקיס-סור-אובה, נפוליאון הבין שהוא לא יכול להמשיך באסטרטגיה הנוכחית שלו להביס את צבאות הקואליציה בהתנגשויות נגד כוחות לא מאוחדים והחליט לשנות את הטקטיקה שלו. היו לצרפתים שתי אפשרויות: לחזור אל פריז ולקוות שחברי הקואליציה יבקשו להגיע להסדר, שכן לכידת פריז בעודה מוגנת בידי הצבא צרפתי בפיקודו תהיה קשה ותגזול זמן רב, או לצאת במתקפה על הרוסים ולהשאיר את פריז פתוחה לאויביו כפי שהם השאירו לו את מוסקבה שנתיים קודם לכן. נפוליאון החליט לנוע מזרחה לסן דיזייר, לגייס כמה שיותר חיילים, ולהביא את כל המדינה להתקוממות אזרחית נגד הפולשים. הוא החל בביצוע תוכנית זו כאשר העביר מכתב לרעייתו מארי לואיז, דוכסית פארמה, בו הסביר על תוכניתו. המכתב התגלה לכוחות הקואליציה והתוכנית הצרפתית נחשפה למפקדי בעלות הברית. מפקדי הקואליציה קיימו מועצת מלחמה בפוגי במרץ והחליטו בתחילה להגיע למשא ומתן עם נפוליאון, אך למחרת הצאר אלכסנדר הראשון מרוסיה והמלך פרידריך וילהלם מפרוסיה יחד עם יועציהם שקלו מחדש והבינו את חולשת יריבם והחליטו לצעוד לעבר פריז.
הקרב על העיר
צבאות אוסטריה, פרוסיה ורוסיה חברו יחד והועברו תחת פיקודו של הרוזן הרוסי מיכאיל ברקלאי דה טולי, לו ניתנה גם האחריות של ההשתלטות על העיר, אך הכוח המניע מאחורי הצבא היו קיסר רוסיה ומלך פרוסיה. נפוליאון השאיר את אחיו הבכור ז'וזף בונפרטה להגנת פריז עם חיילים נוספים בפיקוד המרשלים אוגוסט דה מרמון, בון אדריאן ז'נו דה מונסי ואדוארד מורטייר. צבא הקואליציה הגיח אל מחוץ לשערי פריז בסוף מרץ. בסמוך לעיר, חיילים רוסים שברו את המערך ורצו קדימה כדי לקבל הצצה ראשונה לעיר הבירה הצרפתית. כוחות הקואליציה חנו מחוץ לעיר ב-29 במרץ, לפי תוכניתם היו אמורים לתקוף את העיר מצידה הצפוני והמזרחי למחרת בבוקר. מלבד דה טולי גבהרד לברכט פון בליכר הנהיג את הכוחות הפרוסים והנסיך שוורצנברג את האוסטרים. מרמונט ומורטייר גייסו כוחות זמינים לעמדות ברמת מונמארטר כדי להתנגד להם. ב-30 במרץ החל הקרב כאשר כוחות הקואליציה תקפו את הצרפתים שהוצבו על הרמה. לאחר יום של קרבות התבהר ניצחון הקואליציה על הצרפתים המעטים. הקרב הסתיים כאשר המפקדים הצרפתים נכנעו ובשמם נכנעה העיר. אלכסנדר שלח שליח להיפגש עם הצרפתים ולזרז את הכניעה. הוא הציע תנאים נדיבים לצרפתים, אף על פי שהיה מוכן לנקום בשם השריפה במוסקבה יותר משנה קודם לכן, הכריז על עצמו שהוא מביא שלום לצרפת ולא להרס[1]. ב-31 במרץ מסר המרשל טלייראן את מפתחות העיר לצאר הרוסי. מאוחר יותר באותו יום, צבאות הקואליציה נכנסו בניצחון לעיר עם הצאר בראש הצבא ואחריו מלך פרוסיה והנסיך שוורצנברג. ב-2 באפריל הכריז הסנאט הצרפתי על הדחת נפוליאון והקמת הרסטורציה הצרפתית, במסגרתה הושבו לשלטון בני בית בורבון בראשותו של לואי השמונה עשר, מלך צרפת.
תוצאות
נפוליאון התקדם עד פונטנבלו כאשר הגיעה אליו הבשורה על כניעתה של פריז. זועם, הוא רצה לצעוד לעבר הבירה, אך המרשלים שלו לא נלחמו למענו ודחקו בו שוב ושוב להיכנע. הוא ויתר על הכס לטובת בנו נפוליאון השני ב-4 באפריל. בעלות הברית דחו זאת על הסף, ואילצו את נפוליאון להתפטר ללא תנאי ב-6 באפריל. תנאי הפטירה שלו, שכללו את גלותו לאי אלבה, הוסדרו בחוזה פונטנבלו ב-11 באפריל. נפוליאון בעל כורחו אישר זאת כעבור יומיים. מלחמת הקואליציה השישית הסתיימה. בהמשך, במהלך 1815, שב נפוליאון לצרפת והושב לכס, בכך החלה תקופת מאה הימים שבסופו של דבר הביאה להדחתו המחודשת ולהגלייתו לסנט הלנה באוקיינוס האטלנטי.
ראו גם
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ הקיסר הרוסי אלכסנדר לא ידע כי היו אלו קצינים רוסים שהורו על שריפת מוסקבה לאחר קרב בורודינו והאשימו את הצרפתים במעשה והמשיך להעריך כי אכן היו אלו הצרפתים שעשו זאת.
קטגוריה:אוסטריה: קרבות
קטגוריה:המלחמות הנפוליאוניות: קרבות
קטגוריה:פרוסיה: היסטוריה צבאית
קטגוריה:פריז: היסטוריה
קטגוריה:צרפת: קרבות
קטגוריה:רוסיה: קרבות
קטגוריה:1814
