בבוקר של ה-16 באוקטובר1968, ניצח האתלט האמריקאיטומי סמית' בריצת 200 המטרים כשהוא קובע שיא עולם חדש, 19.83 שניות. האתלט האוסטרליפיטר נורמן סיים שני, בזמן של 20.06 שניות, והאתלט האמריקאי ג'ון קרלוס סיים שלישי עם זמן של 20.10. בתום המירוץ, עלו השלושה על הפודיום לטקס הענקת המדליות. שני האתלטים האמריקאים קיבלו את המדליות כשהם ללא נעליים, עם גרביים שחורים לרגליהם, לציין את העוני ששרר אז בקרב הקהילה השחורה בארצות הברית. סמית' לבש צעיף שחור סביב צווארו כדי לייצג את הגאווה של הקהילה השחורה, וקרלוס לבש את האימונית שלו פתוחה להבעת הזדהות עם עובדי הצווארון כחול וענד שרשרת חרוזים עבור מי שהוא תיאר כ"אותם יחידים שעברו לינץ' או נהרגו ואיש לא התפלל עבורם, שנתלו וזופתו. היה זה עבור אלה שנזרקו מהסירה במעבר הביניים".
שני האמריקאים תכננו להביא כפפות שחורות, אך קרלוס שכח את הכפפות שלו בכפר האולימפי. האתלט האוסטרלי, נורמן, הציע שקרלוס ישתמש בכפפה השמאלית של סמית'. לפיכך בתמונה נראה קרלוס מניף את ידו השמאלית, בניגוד למנהג של הנפת אגרוף, בו מרימים את האגרוף הימני[1]. כשהמנון ארצות הברית נוגן, הניפו סמית' וקרלוס את אגרופיהם והרכינו את הראש, מחווה שהופיעה בדף הראשון בעיתונים רבים ברחבי העולם. כשהם עזבו את הפודיום, הקהל שרק שריקות בוז. סמית' אמר מאוחר יותר ש"אם אני מנצח, אני אמריקאי, לא שחור אמריקאי. אבל אם עשיתי משהו רע, אז הם יקראו לי כושי. אנחנו שחורים, ואנחנו גאים בהיותנו שחורים. אמריקה השחורה תבין מה עשינו הלילה."
תגובת הוועד האולימפי הבינלאומי
נשיא הוועד האולימפי הבינלאומי דאז, אוורי ברנדג', ראה בכך הפרה חמורה של כללי הוועד האולימפי, לפיהם אין לערב פוליטיקה במשחקים האולימפיים. הוא הורה להשעות את סמית' וקרלוס מנבחרת ארצות הברית ונאסרה עליהם השהות בכפר האולימפי. כאשר הקהילה האולימפית סירבה לכך, הוא איים שישעה את כל נבחרת האתלטיקה של ארצות הברית. האיום הוביל להשעיית השניים מהמשחקים.
דובר הוועד האולימפי אמר ש"זוהי הפרה מכוונת ואלימה של עקרונות היסוד של הרוח האולימפית". ברנדג', שהיה נשיא הוועד האולימפי של ארצות הברית בשנת 1936, לא הביע שום התנגדות להצדעות במועל יד שהתרחשו במהלך אולימפיאדת ברלין. הוא טען שההצדעה במועל יד, הייתה הצדעה לאומית באותה עת, ולכן מקובלת במשחקים האולימפיים, בעוד הצדעת "הכוח השחור" לא הייתה הצדעה לאומית ולכן לא מקובלת.
נכון ל-2013, באתר הרשמי של הוועד האולימפי הבינלאומי עדיין נטען כי "מעל ומעבר לזכייה במדליות, הספורטאים האמריקאים השחורים עשו לעצמם שמות על ידי אקט של מחאה גזענית"[2].
השלכות
סמית' וקלרוס נודו בצורה חמורה על ידי מוסדות הספורט האמריקאים והיו מושא לביקורת. מגזין טיים הציג את לוגו חמש הטבעות האולימפיות עם המילים: "כועס יותר, מרושע יותר, מכוער יותר" במקום המילים של המוטו האולימפי: "מהר יותר, גבוה יותר, חזק יותר".
כשהם חזרו לביתם, הם הפכו מטרה להתעללות והטרדה, וקיבלו איומים על חייהם ועל חיי משפחותיהם.
סמית' המשיך את הקריירה שלו כאתלט ושיחק ב־NFL בקבוצת סינסינטי בנגלס. בהמשך היה לפרופסור לחינוך גופני במכללת אוברלין. בשנת 1995 הוא היה עוזר מאמן נבחרת ארצות הברית באליפות העולם המקורה בברצלונה. ב-1999 הוא הוכרז כספורטאי השחור של האלף בקליפורניה.
הקריירה של קרלוס הלכה בדרך דומה לזו של סמית'. הוא השווה את השיא העולמי בריצת 100 יארד. מאוחר יותר הצטרף גם הוא לליגת ה־NFL לקבוצת פילדלפיה איגלס עד שנפצע בברך, פציעה שהביאה לסיום הקריירה שלו. בשנת 1984 הועסק על ידי הוועדה המארגנת של אולימפיאדת לוס אנג'לס כדי לקדם את המשחקים ולהיות איש הקשר עם הקהילה השחורה בעיר. בשנת 1985 הוא מונה למאמן האתלטיקה של בית הספר התיכון "פאלם ספרינגס".
נורמן, שתמך במחאה של קרלוס וסמית', ננזף על ידי הוועד האולימפי של ארצו והתקשורת האוסטרלית נידתה אותו. הוא לא השתתף באולימפיאדת מינכן ב-1972 למרות שסיים במקום השלישי במבחנים, מקום שמספיק כדי לקחת חלק באולימפיאדה. סמית' וקרלוס היו מנושאי הארון של נורמן בהלווייתו בשנת 2006.
