הסכם אדינבורו-נורת'האמפטון

הסכם אדינבורו - נורת'האמפטון (באנגלית: Treaty of Edinburgh–Northampton) היה הסכם שלום שנחתם בשנת 1328 בין ממלכות אנגליה וסקוטלנד, וסיים את מלחמת העצמאות הסקוטית הראשונה אשר החלה בפלישה אנגלית ב-1296. ההסכם נחתם באדינבורו על ידי רוברט דה ברוס, מלך סקוטלנד, ב-17 במרץ 1328, ואושרר בידי הפרלמנט של אנגליה, בנורת'האמפטון, ב-1 במאי של אותה שנה.

תנאי ההסכם פרטו, שבתמורה ל-20 אלף לירות שטרלינג, יכיר הכתר האנגלי ב:

  • עצמאותה המוחלטת של ממלכת סקוטלנד
  • רוברט דה ברוס, יורשיו וממשיכי דרכו כשליטיה החוקיים של סקוטלנד
  • קו הגבול בין שתי הממלכות כפי שהוסכם בימי מלכותו של אלכסנדר השלישי

המסמך נכתב בצרפתית ושמור בארכיון הלאומי של סקוטלנד, באדינבורו.

מלחמת העצמאות הסקוטית

רוברט הראשון, מלך סקוטלנד

הגורם למלחמות העצמאות הסקוטיות היה חוסר הוודאות בנוגע ליורש הכתר הסקוטי בעקבות מותו של אלכסנדר השלישי ב-1286. אדוארד הראשון, מלך אנגליה, תמך בתחילה בתביעתו של ג'ון באליול לכתר, והאחרון הוכתר כמלך ב-1292 אך תמך בשמירה על ריבונותה של סקוטלנד. לאחר הדחתו של באליול ויציאתו לגלות, עזב רוברט דה ברוס את מחנה התומכים באנגליה ותבע את כתר סקוטלנד לעצמו, תוך שהוא מוביל התנגדות לאדוארד. דה ברוס הכריז על עצמו כמלך, לאחר שהרג את יריבו העיקרי לכתר ובן-דודו, ג'ון קומין, והוכתר ב-1306 כרוברט הראשון, מלך סקוטלנד[1]. רוברט נחל ניצחון מכריע כנגד הצבא האנגלי בפיקודו של אדוארד השני בקרב באנוקברן ב-1314[2].

שיחות שלום החלו בשנים 1321 ו-1324 אך השיגו התקדמות מועטה בלבד, היות שהאנגלים סירבו להכיר ברוברט כמלך הסקוטים, אם כי הוסכם על הפסקת אש ב-1323, לתקופה של 13 שנים. אדוארד השני טען שהוא דבק בהסכם, אך התיר לפריבטירים אנגלים לתקוף כלי שיט פלמיים שעסקו בסחר עם סקוטלנד. לדוגמה, כאשר נלכדה הספינה הפלמית "פלארים" על ידי פריבטירים, נרצחו כל הנוסעים הסקוטים שעל סיפונה. רוברט דרש צדק אך ללא הועיל, ולכן חידש את הברית הישנה (Auld Alliance) עם ממלכת צרפת, אשר נחתמה ב-26 באפריל 1326. ב-1327 פלשו הסקוטים לתחומי צפון אנגליה והביסו את הצבא האנגלי בקרב סטנהופ פארק שבמחוז דרהאם בלילה שבין ה-3 ל-4 באוגוסט. לפני הפלישה לאנגליה, פלש רוברט גם לאלסטר שבאירלנד[3].

משא ומתן

לאחר הכישלון בקרב סטנהופ פארק החלו המלכה האלמנה איזבלה מצרפת ומאהבה רוג'ר מורטימר, אשר שלטו באנגליה כעוצרים בשם המלך הקטין אדוארד השלישי, לשקול הגעה להסכם שלום כאפשרות היחידה שנותרה. באוקטובר 1327 יצאה משלחת לסקוטלנד על מנת לפתוח במשא ומתן, וב-1 במרץ 1328 הוציא אדוארד השלישי מכתב הרשאה אשר היווה את ליבת ההסכם. ב-17 במרץ הסתיימו השיחות וההסכם נחתם רשמית בלשכת המלך שבהולירוד אבי, אדינבורו. ב-3 במאי אושרר ההסכם על ידי הפרלמנט של אנגליה בנורת'האמפטון[4].

תנאי ההסכם

איזבלה ומורטימר הסכימו, בשמו של אדוארד השלישי, על ויתור על כל תביעותיה של אנגליה לריבונות על סקוטלנד. ג'ואן, אחותו בת השש של אדוארד השלישי שודכה לבנו של רוברט, דייוויד, וטקס הנישואין נערך ב-16 ביולי 1328[5]. בוויתור הרשמי ב-1 במרץ, אשר קדם לחתימה על ההסכם, אישר אדוארד השלישי כי הגבול בין אנגליה לסקוטלנד יהיה זהה לגבול שהיה בין שתי הממלכות בימיו של אלכסנדר השני, ושסקוטלנד, כפי שהוגדר, "תהיה שייכת לידידינו ובעל בריתנו היקר, הנסיך המפואר, לורד רוברט, בחסד האל מלך סקוטלנד המהולל, וליורשיו וממשיכי דרכו, מופרדים בכל דבר מממלכת אנגליה, שלמה, חופשייה ובלתי מוטרדת לנצח, ללא שום צורה של שעבוד, שירות, חזקה או דרישה"[6]. בתמורה שילמה סקוטלנד 20 אלף לירות שטרלינג לאנגליה, סכום אשר גויס באמצעות "מס שלום" מיוחד[4].

כחלק מהמשא ומתן, הסכים אדוארד להשיב לסקוטלנד את אבן סקון. פעולה זו לא נכללה בסעיפי הסכם השלום, אלא הייתה חלק מהסכם שנערך בו זמנית. אדוארד הוציא צו מלכותי ארבעה חודשים מאוחר יותר, ב-1 ביולי, שנשלח למנזר וסטמינסטר ובו אישור של ההסכם והוראה להעביר את האבן לידי אימו. עם זאת, נותרה האבן באנגליה[4]. בסופו של דבר, לאחר 668 שנים, הוחזרה האבן לסקוטלנד והגיעה לטירת אדינבורו ב-30 בנובמבר 1996. כאשר תתרחש שוב הכתרה של מונרך הממלכה המאוחדת תועבר האבן לאנגליה לצורך הטקס[7].

השפעת ההסכם

ההסכם התקיים רק במשך חמש שנים, והיה לא אהוד בקרב אצילים אנגליים רבים, אשר ראו בו השפלה. ב-1333 ביטל אדוארד השלישי את ההסכם, לאחר שצבר עוצמה, הדיח את אימו ואת מאהבה מעמדות הכוח שלהם והחל לשלוט בממלכה לבדו. גורם בעל משמעות לחידוש המלחמה היו אצילים אנגליים בעלי השפעה שאיבדו את הבעלות על אדמותיהם בסקוטלנד כתוצאה מהמלחמה ולא זכו לפיצוי כלשהו במסגרת החוזה, או שאדמות שהובטחו להם לא הושבו על אף הסכמים מאוחרים יותר (כונו "המנושלים", Disinherited). אצילים אלה תמכו בטענתו לכתר סקוטלנד של אדוארד באליול, בנו של ג'ון, אשר הבטיח להשיב את אדמותיהם. ב-6 באוגוסט 1332, בתמיכתו של אדוארד השלישי, פלשו האצילים המנושלים בהנהגתו של אדוארד באליול לסקוטלנד, והחלה מלחמת העצמאות הסקוטית השנייה[8], אשר נמשכה עד לחתימה על הסכם בריק ב-1357[9].

ההסכם המקורי

העותק המקורי של ההסכם נכתב בצרפתית עם שני העתקים, עליון ותחתון על גבי גיליון אחד. לאחר שווידאו השגרירים האנגלי והסקוטי ששני ההעתקים תואמים, נחתך הגיליון באמצעו בצורה מעוקלת, כך שניתן יהיה להתאים בין שני החלקים אם יתעורר ספק באשר לאמינותם. המלכים לא חתמו אישית על ההסכם, אלא הביעו את הסכמתם באמצעות הדבקת חותמותיהם לרצועות בחלקו התחתון של המסמך (חותמות שעווה אלה לא שרדו ואינם נמצאים על הרצועות בימינו). חלקם התחתון של שני ההעתקים שמור בארכיון הלאומי של סקוטלנד, באדינבורו[10].

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ Scott, Ronald McNair. Robert The Bruce: King Of Scots. Canongate Books, 2014. ISBN 1847677460
  2. ^ Dowds, עמודים 47-49
  3. ^ Dowds, עמודים 59-60
  4. ^ 1 2 3 Dowds, עמוד 61
  5. ^ Sonja, עמוד 239
  6. ^ Andrew Leslie, "A little bit of history repeating". Wings Over Scotland.. February 15, 2014
  7. ^ The Stone of Destiny. Edinburgh Castle
  8. ^ Sonja, עמודים 238, 256-255
  9. ^ Faulkner, Ann E. Historical Dictionary of Late Medieval England, 1272-1485. Greenwood Publishing Group, 2002. ISBN 0313291241. עמוד 54
  10. ^ The Treaty of Edinburgh-Northampton, 1328. Scottish Archives for Schools