נולד ב-1907 בשם יאנוש שֶׁייֶה בווינה במשפחה בעלת מסורת אינטלקטואלית, שכללה ארבעה דורות של רופאים.[1] אמו, מריה פליציטס לבית לנגבאנק הייתה אוסטרית ואילו אביו, הוגו שֶׁייֶה, כירורג צבאי במקצועו, היה ממוצא הונגרי. סלייה למד בבית הספר היסודי בעיר קומרנו, בסלובקיה של היום, שבה הוצבה יחידתו הצבאית של אביו בימי מלחמת העולם הראשונה. אף על פי שסלייה לא העניק חשיבות רבה לזהותו הלאומית לאורך חייו, לדברי ידידיו, הוא היה גאה במוצאו ומורשתו ההונגריים.[1]
בתום לימודיו בגימנסיה של הנזירים הבנדיקטינים בקומרנו, כאזרח של המדינה החדשה צ'כוסלובקיה, למד רפואה בפקולטה לרפואה של האוניברסיטה הגרמנית של פראג, וסיים ב-1929. לאחר מכן למד במשך שנה קורסים לרפואה באוניברסיטאות בפריז וברומא.
זמן קצר אחרי סיום הלימודים הועסק כמדריך אוניברסיטאי במסגרת המכון לפתולוגיהניסויית באוניברסיטה הגרמנית בפראג. עבד במשרה זאת עד שנת 1931, אז סיים תואר שלישי בכימיה אורגנית.
ב-1941 מונה לפרופסור להיסטולוגיה, והחל משנת 1945 כיהן כמנהל המכון לרפואה ולכירורגיה ניסויית של אוניברסיטת מונטריאול. פעל בתפקיד זה עד סוף שנת 1977.
בתקופה זו ביסס סלייה את היסודות התאורטיים והיישומיים ל"תסמונת ההסתגלות הכללית" (General Adaptation Syndrome). כמנהל המכון גיבש לעצמו קבוצות מחקר וצוותים רב-תחומיים של חוקרים, שהתמקדו בהיבטים מגוונים של השלכות הסתגלות האורגניזם לסביבה.
ב-1977 פרש לגמלאות. בשנת 1979 הקים את המכון הבינלאומי לחקר הדחק ואת הקרן הנושאת את שמו. נפטר ב-1982 במונטריאול.
לפי סלייה, העידו תופעות אלו על הצפה של מנגנונים באמצעותם מנסה האורגניזם להגן על עצמו: מול תקיפה נפשית או פיזית המאיימת על המאזן הפנימי שלו, מופעלת תגובת נגד המנסה להחזיר את המאזן לקדמותו. תגובה זו אינה ספציפית מאחר שאינה תלויה באופי גורם הדחק. אצל האדם, היא זיהה אם הדחק הוא "שלילי" (dystress), למשל בעת קבלת בשורה קשה על אובדן, או "חיובי", למשל בעת מסירת הודעה משמחת. הלחץ הגופני או הדחק הנפשי המופעל על האורגניזם נקרא על ידי סלייה "סטרס". ההורמונים האחראים לתגובת הנגד מופרשים על ידי קליפת האדרנל ונקראים גלוקו-קורטיקואידים.
לפני סלייה, וולטר קנון תיאר את "תסמונת החירום", שבה מופעלת מערכת העצבים הסימפתטית ומח האדרנל. מחקריהם של סלייה וקנון הוכיחו שלמצבם הרגשי של אנשים יש השלכות פיזיולוגיות; התרגשות נפשית, חיובית או שלילית, יכולה להוביל לשינויים גופניים, ואלו בתורם עלולים ליצור מנגנון פתוגני בהיווצרות מחלות גופניות ("מחלות הסתגלות" (adaptation illnesses) כלשונו של סלייה).
סלייה וקנון התמקדו במחקריהם בעיקר בבלוטות האנדוקריניות. לעומתם, חוקרים אחרים, כדוגמת פול מקלין, התייחסו לפעילות המוח במצבי דחק.
המושג "סטרס", דחק
בשנת 1936 כינה סלייה את התגובה הבלתי-ספציפית לדחק בשם "סטרס" במכתב שכתב אל עורך כתב העת "נייצ'ר". העורך ביקש ממנו לשקול לוותר על מילה זו, מפני שהיא מחליפה את המושג "תגובת אזעקה" מיסודו של קנון.
סלייה לא היה מודע לכך שבמילה סטרס השתמשו מזה מאות שנים בפיזיקה על מנת להסביר אלסטיות. חוק הוק משנת 1658 גרס, למשל, כי כמות של כוח חיצוני, הנקרא סטרס (stress) גורם לתזוזה פרופורציונית בקפיץ. בדיעבד טען סלייה שאילו הידע שלו באנגלית שלו היה טוב יותר בעת ההיא, היה מעדיף להשתמש במילה strain.[1]
בעיניו של סלייה, סטרס הוא מצב המתאפיין בדפוס תגובה אחידה לגורמי דחק "סטרסוגניים" או "סטרסורים", ללא קשר לטבעם של אותם גורמים. בנוסף, סטרס לדידו עלול לגרום לשינויים פתולוגיים ארוכי-טווח.[3]
סלייה הרחיב את התאוריה על מנגנון התגובה למצבי דחק שתוארה על ידי קנון, להורמונים נוספים, במיוחד בציר ההיפותאלמי-היפופיזרי-אדרנלי במוח, כמרכיבים של תגובה סטריאוטיפית משותפת לכל המצבים הסטרסוגנים.[4] סלייה סבר שמחלות רבות נגרמות על ידי תהליכי הסתגלות מופרזים או לקויים בעת תגובת הסטרס.[4]
סלייה הכיר, בדומה לקנון, בהבדלים הבין-אישיים בתגובת הסטרס, למשל בשל הבדלים גנטיים והשפעת ההתנסויות השונות של כל פרט בחייו. לגורמים אלה קרא סלייה "גורמי התניה".[4] בדומה לקנון, סלייה ייחס תגובות הומיאוסטטיות מאוד ספציפיות לבקרה של מערכת העצבים, והכיר בכך שהתגובות ההורמונליות הן מן ההכרח פחות ספציפיות מהתגובות הנוירונליות.[4] הוא ראה בסטרס תסמונת תגובתית סטראוטיפית הנגרמת על ידי כל העמסה על האורגניזם. עם זאת, מחקרים על התגובות לסטרסורים שונים הצביעו על כך שכאשר המנגנונים ההומיאוסטטים אינם הדומיננטיים, דפוסי התגובות הבלתי ספציפיות, בייחוד ההורמונליות, שונים מסטרסור לסטרסור. אולם, כפי שהראה סלייה, רוב מצבי הלחץ על הגוף, אם עוברים רמה קריטית, מעוררים מגוון שלם של תגובות נוירו-אנדוקריניות, בעלות פוטנציאל הרסני.[4]
מאמרים וספרים
סלייה פרסם בחייו מעל 1,700 מאמרים ו-39 ספרים בנושא הדחק, כולל 15 מונוגרפיות ושבעה ספרי מדע פופולרי.
