המפלגה האנטי-מאסונית

המפלגה האנטי-מאסונית
Anti-Masonic Party

מדינה	ארצות הברית
מייסד	Solomon Southwick, ויליאם וירט
תקופת הפעילות	לראשונה בפברואר 1828 בשנייה 1872 – הראשונה דצמבר 1840 בשנייה 1888
אידאולוגיות	אנטי הבנייה החופשית
שיא כוחה	(1828)
התמזגה לתוך	המפלגה הוויגית
מטה	וושינגטון די. סי.
מיקום במפה הפוליטית	ימין רדיקלי
צבעים רשמיים	צהוב

המפלגה האנטי-מסונית (נגד הבונים החופשיים), הקרויה גם "התנועה האנטי מאסונית", הייתה מפלגה אמריקאית. המפלגה הוקמה מתוך התנגדות לבונים החופשים, ובהמשך, מתוך שאיפה להפוך למפלגה גדולה, נקטה עמדות בנושאים נוספים.

לאחר שהופיע ככוח פוליטי בסוף 1820, מרבית חברי המפלגה הצטרפו למפלגה הוויגית בשנות ה-30 של המאה התשע עשרה, והמפלגה נעלמה לאחר 1838.

היסטוריה

ההיסטוריה של המפלגה האנטי-מאסונית מתחילה ב"פרשת מורגן" שהתרחשה בבטביה, ניו יורק. נטען, כי בונים חופשיים מהלשכה המקומית הרגו אדם בשם מורגן שכעס על הלשכה ואיים לפרסם את כל "סודות הבנייה החופשית". מורגן נעלם מהעיירה ונטען על ידי גורמים עוינים לבנייה החופשית, כי חברי הלשכה הטביעו אותו בנהר הניאגרה. לא נמצא שום סימן למורגן.

מורגן טען, כי הפך לחבר הבונים החופשיים בעת ששהה בקנדה^[1] ונראה שהוא לקח חלק במשך זמן קצר בלשכה ברוצ'סטר. לאחר מכן ניסה מורגן ללא הצלחה לסייע בהקמה או בביקור בלשכות בבטביה, אך נדחה מהשתתפות בפעילות הבונים החופשיים של בטביה על ידי חברים שלא היו בטוחים בדמותו של מורגן ופקפקו בנאמנותו לבנייה החופשית. זועם על הדחייה, מורגן הודיע, כי הוא עומד לפרסם חשיפה שכותרתה Illustrations of Masonry, ובה ביקורת על הבונים החופשיים ואף מתוארים שם טקסי התואר הסודי שלהם בפירוט.

בספטמבר 1826 נעצר מורגן בטענות קלושות, כי לא החזיר הלוואה וכי גנב חולצה ועניבה במטרה למנוע את פרסום ספרו על ידי השארתו בכלא. האדם שהתכוון לפרסם את ספרו של מורגן שילם את ערבותו והוא שוחרר ממעצר. זמן קצר לאחר מכן נעלם מורגן.

הרוב האמינו בגרסה, שהבונים החופשיים הרגו את מורגן בכך שהטביעו אותו בנהר הניאגרה. בין אם ברח או נרצח, היעלמותו של מורגן הביאה רבים להאמין כי תמיכה בבונים החופשים עומדת בסתירה לאזרחות טובה.

הרקע להקמת המפלגה

הרעיון שקבוצת בונים חופשיים הרגה מישהו שדיבר נגדם חלחלה בתודעת האנשים. בתקופה זו עם התנועה מערבה של המתיישבים והמהפכה התעשייתית, אנשים רבים החלו להביע חוסר אמון כלפי הממשל ובמוסדות ותיקים כמו מסדר הבונים החופשיים.

באותה תקופה התחוללה גם תחייה דתית, תקופה המכונה "ההתעוררות הגדולה השנייה", במיוחד באזור שנקרא "הרובע השרוף". כינוי זה מתייחס לאזורים המערביים והמרכזיים של מדינת ניו יורק בתחילת המאה ה-19, שם התחוללה תחייה דתית והיווצרות של תנועות דתיות חדשות, עד כדי כך שנראה כי הלהט הרוחני הצית את האזור.

המפלגה הוקמה באפסטייט ניו יורק בפברואר 1828. המפלגה התנגדה לבונים החופשיים, ואנשיה האמינו שמדובר בחברה חשאית מושחתת ואליטיסטית ששולטת בחלק גדול מהמדינה בניגוד לעקרונות הרפובליקניים. אנשים רבים ראו את ארגון הבונים החופשיים ואת חסידיו המעורבים בשלטון כמושחתים. ההתנגדות לבונים החופשיים אומצה גם על ידי כמה כנסיות פרוטסטנטיות אוונגליסטיות כגורם דתי, במיוחד ב"רובע השרוף" בצפון מדינת ניו יורק.

ועידות ובחירות

בתחילה הוגבלה המפלגה למערב ניו יורק ברובע השרוף. אך תוך זמן קצר היא התחילה להתפשט, פחות מהסיבות המקוריות שהתרחשו בבטביה עם פרשת מורגן, ויותר בגלל אנדרו ג'קסון, שהיה מועמד לנשיאות ארצות הברית.

ה"אנטי-ג'קסוניים" נזקקו למטרה כדי לגייס לאנשים סביב העובדה שג'קסון היה חבר בולט בבונים החופשים ולעיתים קרובות דיבר על האחווה במסדר. כל זה נתן למפלגה הלאומית הרפובליקנית הכושלת את מה שהם צריכים.

בבחירות של 1828, המפלגה החדשה הוכיחה את כוחה באופן בלתי צפוי. אף על פי שהמועמד שלהם למושל ניו יורק, סולומון סאות'וויק, הובס, המפלגה הפכה למפלגת האופוזיציה העיקרית של הדמוקרטים של ג'קסון בניו יורק. בשנת 1829 היא הרחיבה את בסיס הנושאים שלה כשיצרה כמה חידושים שלא היו מוכרים אז בפוליטיקה האמריקאית.

חידוש אחד היה ביטאוני המפלגה, אחד מאותם עיתונים החל משנת 1829 היה "אלבני ג'ורנל", עיתון שתקף את מרטין ואן ביורן. בפסקה אחת במאמר נמצאו המילים "מסוכן", "דמגוג", "מושחת", "משפיל", "סוטה", "זונה", "הוללות" ו"קללות ". חידוש נוסף היה יצירת וועדה מינויים.^[2]

ועידת המינוי הראשונה בתולדות ארצות הברית התקיימה על ידי המפלגה האנטי מאסונית לבחירות לנשיאות 1832. המפלגה מינתה את ויליאם וירט שבעברו היה חבר מסדר הבונים החופשיים.^[3] למרות השתייכותו המפלגתית של וירט הוא הגן על הבונים החופשיים בוועידה בה היה מועמד. וירט הצהיר כי " הוא מצא שהבונים החופשים לא עוררו בו דחייה, ושלמיטב ניסיונו רבים מהבונים החופשיים היו "אנשים אינטליגנטים בעלי אופי מכובד" שמעולם לא העדיפו את הבנייה החופשית על פני "חובותיהם לאל ולארצם".

בסך הכל המפלגה זכתה להצלחה מועטה. הם בחרו מושל בפנסילבניה וכן מושל, סגן מושל ותפקידים נבחרים אחרים ברמה גבוהה בוורמונט. במדינות מסוימות הם אכן קיבלו חברים לבית המחוקקים המדינתיים, אם כי מעולם לא הספיקו לבצע שינויים אמיתיים. הם מעולם לא הצליחו להכניס חבר ממפלגתם לקונגרס ארצות הברית.

בשנת 1838, המפלגה האנטי מאסונית קיימה את הכינוס השלישי והאחרון שלה. בכינוס הם מינו את ויליאם הנרי הריסון, שלימים הועמד על ידי הוויגים, אותה מפלגה שאליה כבר נדדו רוב חברי המפלגה. כשזה קרה, המפלגה לא מינתה מועמד אחר והיא סיימה את חייה אחרי כ-10 שנים.

בשנת 1872 חלה התחדשות של המפלגה, הפעם היה זה על בסיס דתי שהיה המניע את המפלגה. הגלגול השני של המפלגה הסתיים בשנת 1888.

מורשת

ג'ונתן בלנצ'רד, המועמד לנשיאות 1884 בגלגול השני של המפלגה האנטי-מאסונית, היה מחויב עמוקות לתיאוריות הקונספירציה, בעיקר לטענה, כי אליטות הבונים החופשיים שלטו בסתר בממשלה. ככל שאנשים הפכו ניידים יותר מבחינה כלכלית במהלך המהפכה התעשייתית והחלו לנוע מערבה כאשר מדינות חדשות אוכלסו על ידי מתיישבים לבנים והוספו לאיחוד, צמיחתה של התנועה נגד הבונים החופשיים נגרמה על ידי התסיסה הפוליטית והחברתית שנבעה מהיחלשות קשרים משפחתיים וקהילתיים ותיקים. מאחר שהבונים החופשים הייתה אחת המוסדות הבודדים שנותרו יציבים בתקופת שינוי זו, היא הפכה למטרה טבעית עבור מפגינים. כתוצאה מכך, "פרשת מורגן" הפכה לזרז הגלוי ביותר שהפך תנועה עממית למפלגה פוליטית.

קישורים חיצוניים

• Freemasonry in Federalist Connecticut, 1789-1835
• אנציקלופדיה בריטניקה - המפלגה האנטי-מאסונית

הערות שוליים

1. Edward Sylvester Ellis, Low Twelve: "By Their Deeds Ye Shall Know Them"; a Series of Striking and Truthful Incidents Illustrative of the Fidelity of Free Masons to One Another in Times of Distress and Danger, Macoy Publishing and Masonic Supply Company, 1907. (באנגלית)
2. John G. Gasaway, Tippecanoe and the Party Press Too: Mass Communication, Politics, Culture, and the Fabled Presidential Election of 1840, University of Illinois at Urbana-Champaign, 1999. (באנגלית)
3. Stan M. Haynes, The First American Political Conventions: Transforming Presidential Nominations, 1832-1872, McFarland, 2014-01-10, ISBN 978-0-7864-9030-1. (באנגלית)