המערכה באוקיינוס האטלנטי (1939–1945) - מבצע "הקשה"

מבצע הלמות תופים (Drumbeat, ובגרמנית: Paukenschlag) היה חלק מהמערכה באוקיינוס האטלנטי במלחמת העולם השנייה. מערכה זו, שנמשכה מפרוץ המלחמה ועד לסיומה (והייתה הארוכה ביותר מבין כל המערכות בכל הזירות במלחמה זו) התחוללה סביב ניסיונו של הקריגסמרינה, הצי הגרמני, להכניע את בריטניה באמצעות ניתוק קשרי הים אליה, ותגובת בריטניה ובעלות הברית, בתחילה קנדה ובשלב מאוחר יותר ארצות הברית, לניסיון זה. במבצע הקשה תקפו הצוללות הגרמניות את אוניות הסוחר שנעו לאורך החוף המזרחי של ארצות הברית, והסבו להן אבדות כבדות מאוד. יש הרואים במבצע זה את אחת התבוסות הימיות הכבדות ביותר של צי ארצות הברית אי פעם.

רקע

בשלב הראשון של המערכה באוקיינוס האטלנטי היו המתמודדות גרמניה, מצד אחד, ובריטניה ומדינות חבר העמים הבריטי מצד שני, בעיקר קנדה, וכן אוניות ליווי של מדינות שונות שנכבשו בידי גרמניה, וצוותיהן הצליחו להימלט עם אונייתם ולהצטרף לצי הבריטי; ביניהן היו אוניות מנורווגיה, פולין, ומצבא צרפת החופשית.

צי ארצות הברית לא היה שותף פעיל בלחימה, עקב עמדה הנייטרלית הרשמית של ארצות הברית. יחד עם זאת, נשיא ארצות הברית, פרנקלין דלאנו רוזוולט עשה הכל כדי לסייע לבריטניה. חוק "השאל-החכר" (Lend-Lease) שנחקק באפריל 1940 איפשר לבריטניה לקבל סיוע רב מארצות הברית, שאחד משיאיו היה העברת 50 משחתות מיושנות של צי ארצות הברית לצי הבריטי, סיוע משמעותי מאוד בשעה קשה לבריטניה. במהלך 1941 הכריזה ארצות הברית על "אזור הגנה פאן אמריקני", שבו ליוו אוניות צי ארצות הברית את אוניות הסוחר, בקטע הראשון של מסען לבריטניה. "אזור ההגנה" הלך והתרחב, וביולי 1941 כבר הגיע עד קרוב לאיסלנד; חיילים מצבא ארצות הברית קיבלו על עצמם (לבקשת ממשלת האי) את הגנת האי, במקום החיילים הבריטיים שהשתלטו עליו מאז 10 במאי 1940. היה ברור שההתנגשות בין צי ארצות הברית לצוללות הגרמניות היא עניין של זמן.

התכנון הגרמני

צוללת גרמנית מדגם IX. הצוללת היא U-505, שנלכדה בידי בעלות הברית ונמצאת כיום בתצוגה במוזיאון למדע וטכנולוגיה בשיקגו

מפקד זרוע הצוללות של הצי הגרמני, ויזאדמירל (תת אדמירל, בקרוב אדמירל^[1]) קרל דניץ העריך שארצות הברית עומדת להיכנס בקרוב למלחמה. דניץ העריך שהחוף המזרחי של ארצות הברית יהיה חשוף למתקפת צוללות ולחלוטין לא ערוך לה. כדי לנצל נקודת תורפה זו הוא תכנן את מבצע "הקשה" (Drumbeat, בגרמנית: Paukenschlag). הצוללות הגרמניות מדגם VII, שהיו עמוד השדרה של הצי הגרמני, לא היו בעלות טווח מספיק כדי לחצות את האוקיינוס ולפעול לחופי ארצות הברית, אך לרשות הצי הגרמני עמד מספר מצומצם של צוללות ארוכות טווח מדגם IX. דניץ רצה לשלוח את כולן - אחת עשרה במספר - כדי שתהיינה מוכנות לאורך החוף לפרוץ המלחמה. ואולם, הפיקוד הגרמני העליון, בהנחיית היטלר, סירב לשלוח את כולן למשימה; חלקן נשלחו לים התיכון וחלק נשלחו לחופי נורווגיה (שם חששו הגרמנים מפלישה של בעלות הברית לאורך כל המלחמה); רק חמש צוללות נותרו למבצע, והן הפליגו בסופו של דבר לחוף המזרחי.

ארצות הברית מצטרפת למלחמה

ב-7 בדצמבר 1941 תקפה יפן את צי ארצות הברית שעגן בנמל פרל הארבור בהוואי. ארצות הברית הכריזה מלחמה על יפן, וגרמניה, בעלת בריתה של יפן, הכריזה מלחמה על ארצות הברית. מעורבותה של ארצות הברית במערכה באוקיינוס האטלנטי, שהייתה עד כה מבוססת על נייטרליות לכאורה ובפועל סייעה לבריטניה, הפכה למעורבות פעילה במוצהר.

לכאורה, נמצאה ארצות הברית במצב מעולה: לעומת בריטניה, שספגה אבדות כבדות במהלך השנתיים האחרונות, לא נפגעו כמעט כוחותיה הימיים של ארצות הברית. צי ארצות הברית יכול היה ליהנות ממה שלמדו בעלות בריתה בלחימה נגד צוללות; יכולתה התעשייתית העצומה עמדה לרשותה, יחד עם הקדמה הטכנולוגית הגבוהה שממנה נהנתה ארצות הברית. הבעיה הייתה, שארצות הברית נאלצה להילחם בשתי זירות ימיות - באוקיינוס השקט ובאוקיינוס האטלנטי בעת ובעונה אחת. באוקיינוס השקט נחלש הצי האמריקני מאוד בעקבות ההתקפה על פרל הארבור; היה צורך בבנייה ובהרחבה גדולה של הצי, וזאת תחת הלחץ של המלחמה.

ואולם, למרות כל היתרונות הללו לא הייתה ארצות הברית מוכנה כלל למלחמה מעין זו. מפקדי צי ארצות הברית ראו את כישלונותיו של הצי הקנדי בליווי השיירות, ולא האמינו בשיטה; הם חזרו על הטעות הבריטית מימי מלחמת העולם הראשונה, וסברו ששיירות רק מגדילות את המטרה ומקלות על הצוללות^[2]. למעשה, חזרה ארצות הברית על כל הטעויות שעשו הבריטים בתחילת המלחמה. לא היו אוניות ליווי למטרה זו: לרשות סגן אדמירל אדולפוס אנדרוס, שהיה אחראי על הגנת החוף המזרחי של ארצות הברית, ממיין ועד צפון קרוליינה, עמדו שבע סירות מהירות (cutter) של משמר החופים, ארבע יאכטות מוסבות, שלוש ספינות פטרול ישנות, שיוצרו עוד ב-1919, שתי סירות תותחים ישנות עוד יותר, מ-1905, וארבע ציידות צוללות עשויות מעץ. לרשותו עמדו כ-100 מטוסים, רובם הגדול מיושנים ובעלי טווח קצר, שנועדו בעיקר לאימונים. היריבות ארוכת הימים בין חיל הים האמריקני ובין צבא ארצות הברית, שבמסגרתו פעל אז חיל האוויר של ארצות הברית, הביאה לכך שהמטוסים הגדולים והחדישים יותר לא הוקצו לחיל הים.

תחילת המבצע

מכלית שנפגעה על ידי צוללת עולה באש וטובעת

ב-18 בדצמבר 1941 יצאו חמש הצוללות שהוקצו למבצע מנמל לורין (Lorient) שבברטאן, בצרפת הכבושה. מפקדיהן קיבלו הוראות חתומות, עם הוראות לפתוח אותן רק כשיעברו את קו האורך 20° מערב; כאשר נפתחו ההוראות, קיבלו הצוללות הנחיות לאזורים שונים לאורך החוף המזרחי. לא היו מפות של החוף שניתן היה לספק למפקדים; הצוללת U-123, לדוגמה, קיבלה שני מדריכי תיירים של ניו יורק, כשבאחד מהם מפה מתקפלת בלבד.

עם יציאתן של הצוללות ממפרץ ביסקיה הן שידרו למפקדת הצוללות בברלין על כך. השידורים נקלטו בלונדון על ידי האחראים על מעקב הצוללות שם. רוג'ר ווין, שניהל את המעקב, ניחש נכונה שמטרתן של הצוללות היא ארצות הברית, ושלח על כך הודעה לחיל הים הקנדי ולמפקד חיל הים של ארצות הברית, אדמירל ארנסט קינג; המידע הועבר לידיעת היחידות השונות לאורך החוף, אך דבר לא נעשה מעבר לכך.

ב-1941 נהנו הצוללות מזמן מאושר (happy time); הבריטים למדו בדרך הקשה שהשיירות הן הדרך הטובה ביותר להילחם בצוללות. הם המליצו לאמריקנים על נקיטת שורה של צעדים, ובהם: האפלה מוחלטת של ערי החוף; ביטול וכיבוי כל אמצעי הניווט לאורך החוף, כמו מצופים, מגדלורים, וכדומה; הפלגת אוניות הסוחר בהאפלה מוחלטת, ובנתיבים לא קבועים; סיורים אוויריים לאורך החוף, כדי להכריח את הצוללות להישאר מתחת למים (וכך לא יוכלו לזהות את האוניות); ועוד.

המחשה של מכלית העוברת בים מול חוף מואר

האמריקנים לא שעו לאף אחת מן ההמלצות הללו. אוניות הסוחר הפליגו לאורך החוף המזרחי לבדן, ללא ליווי, באורות מלאים וללא דממת רדיו. ערי החוף לא היו מואפלות, כדי לא לפגוע בתיירות. הפיקוד האמריקני סירב לעבור לשיטת השיירות, בטענה שכך יקבלו הצוללות מטרה גדולה וברורה יותר.

התוצאה הייתה הרת אסון. האונייה הראשונה טובעה ב-12 בינואר 1942, ותוך שבועות ספורים הסתבר לגרמנים שהחל "זמן מאושר" שני. הדילמה שעמדה בפני מפקדי הצוללות הייתה באילו מטרות כדאי יותר לירות: היה שפע של מטרות, ולא היה די חימוש. מעבר לכך, לא הייתה כל הפרעה כמעט לפעילותן. צוותי הצוללות קראו לתקופה זו "עונת הציד האמריקנית". בינואר טיבעו הצוללות (בכל זירת האוקיינוס האטלנטי) 48 אוניות, בתפוסה של 276,795 טון; בפברואר הוטבעו 73 אוניות (429,891 טון); במרץ הטביעו הצוללות 48 אוניות (274,295 טון) רק לאורך חופי ארצות הברית. בכל החודשים הללו לא טובעה אף צוללת גרמנית לאורך החוף האמריקני^[3].

הצי האמריקני הוכה קשות בפרל הארבור, אך גם ללא אובדן זה לא היה מוכן למלחמה. כוחותיו נחלשו עוד יותר בשל העברת חמישים המשחתות לבריטניה בשנה שלפני כן. ואולם, זו לא הייתה הסיבה היחידה; ארצות הברית החלה אמנם בתוכנית מסיבית של בניית אוניות, ואולם אוניות ליווי לא זכו בה לעדיפות גבוהה; ומעבר לכך, גם הכוח שהיה ברשותם לא הופעל בצורה נכונה, אם בכלל. האמריקנים חזרו על כל השגיאות שעשו הבריטים בתחילת המלחמה: למרות שנתיים של ניסיון רב ערך שצברו הבריטים במלחמה, לא סמכו מפקדי הצי האמריקני על הטקטיקות שפיתחו הבריטים, והעדיפו להסתמך על פטרולים נגד צוללות ועל הפלגה עצמאית של אוניות הסוחר. הצי האמריקני הופעל בצורה לא נכונה: עם קבלת האתרעות על התקרבות הצוללות, הוזעקו משחתות אמריקניות חזרה לחוף המזרחי מתפקידיהן באוקיינוס. ואולם, בשעות הבוקר של 14 בינואר הטביעה הצוללת U-123 מכלית נורווגית בטווח ראייה מלונג איילנד, אך אף משחתת לא הוזעקה כדי לסרוק את האזור, למרות ששבע מהן עגנו באותה עת בניו יורק. U-123 המשיכה מעט דרומה, ובלילה לאחר מכן הטביעה מכלית נוספת בת 6,700 טון, הפעם בריטית, מול חופי ניו ג'רזי; באותו זמן כבר שהו בנמל 13 משחתות, אך שוב לא הוזעקה אף אחת כדי לנסות וללכוד את הצוללת. U-123 המשיכה במסעה דרומה, והטביעה עוד אוניות רבות, שרובן הפליגו באורות מלאים וללא אבטחה. חלק גדול מן הזמן פעלה הצוללת במים רדודים, שבהם לא הייתה יכולה כלל לצלול, שלא לדבר על חמיקה מפצצות עומק. למרות זאת, לא נפגעה הצוללת כלל.

האמריקנים לא למדו מהשיטות שפותחו על ידי הצי הבריטי, וחזרו על השגיאות הבריטיות. במקום ליצור שיירות, שילוו על ידי אוניות מלחמה, ושסביבן יתרחשו הקרבות מול הצוללות, העדיפו האמריקנים ליצור "קבוצות ציד", קבוצות של אוניות מלחמה שיסרקו אחרי הצוללות. ואולם, לצי ארצות הברית לא היה ניסיון בציד; ב-28 בפברואר ניהלו נושאת מטוסים, משחתת וקָאטֶר (Cutter) של משמר החופים מרדף ארוך אחרי צוללת, ירו לעברה והטילו פצצות עומק; רק לאחר שעות הסתבר שהמדובר בלוויתן^[4].

הגרמנים לא האמינו למזלם הטוב. מפקדי הצוללות דיווחו שנקרו להם מטרות בשפע, ושלא תמיד היו יכולים להספיק ולהטביע את כולן. חמש הצוללות הראשונות הטביעו יחד 23 אוניות, בתפוסה כוללת של 151,415 טון, וזאת במהלך כשלושה שבועות בלבד. בתחילת פברואר הסתיימה התקפת הגל הראשון; הצוללות נאלצו לשוב לבסיסיהן מכיוון שהתחמושת אזלה ומלאי הדלק הלך וירד.

לאחר הסבב הראשון שערכו הצוללות מטיפוס XI, נשלחו בסבב השני גם צוללות מדגם VII, שהיו בעלות טווח קצר יותר. צוותיהן העמיסו בהן דלק, תחמושת ואספקה בכל פינה פנויה, עד כדי כך שכמעט ולא נותר מקום לשינה או לישיבה בצוללת: הצוותים היו נלהבים לצאת למשימה. גורם נוסף שסייע מאוד לצוללות מדגם זה לעמוד במשימה היה חידוש נוסף של דניץ: צוללות אספקה מיוחדות, שנקראו "פרות חולבות" (Milch Cows) תדלקו את הצוללות בלב ים ואפשרו להן להגדיל את הטווח ואת משך המשימה. הפעם נשלחו הצוללות לא רק לחוף המזרחי, אלא גם לים הקריבי. תגבורת נוספת היו חמש צוללות איטלקיות שהצטרפו גם הן למתקפה הגרמנית.

האמריקנים עדיין לא הגיבו. המפקד העליון של הצי, קינג, היה עסוק במערכה באוקיינוס השקט; למרות היערכות מחודשת של האמריקנים, עדיין לא היו הכוחות בשליטה נכונה, ומפקד הצי באוקיינוס האטלנטי הרבה לשהות בים ולא יכול היה לקבל החלטות נכונות. המודיעין הבריטי המשיך לעביר דיווחים ואזהרות, אך האמריקנים עדיין לא שעו להן.

דעת הקהל האמריקנית שהזדעזעה מן ההטבעות הושתקה בעזרת תעמולה ששכנעה את הציבור שעדיף לא לפרסם ידיעות על צוללות ואוניות סוחר שהוטבעו, כדי לא לסייע לאויב. למרות שלא היו סוכנים נאציים כלל באזור, השתמשו הרשויות בארצות הברית בסיסמאות כמו "פטפוטים מטביעים אוניות" (loose lips sink ships); בסופו של דבר נועדו סיסמאות אלו להשתקת הציבור ולא כנגד האויב.

המטרות העיקריות של הצוללות היו מכליות הנפט, והן הוטבעו במספרים גדולים. הצוללות היו פרושות לאורך כל החוף המזרחי, ותקפו מכליות ואוניות אחרות גם בים הקריבי ואף דרומה משם; צוללות אף הפגיזו את בתי הזיקוק בארובה שליד ונצואלה. למזלן של בעלות הברית לא הצליחה ההפגזה בשל תקלה טכנית, ולאחר ניסיון זה הונהגה במקום האפלה שמנעה ניסיון התקפה נוסף. למרות כישלון זה, היו האבדות בים כבדות מאד; בחודשים מאי-יוני הצליחו הצוללות להטביע אוניות בתפוסה של למעלה ממיליון טון - כמעט מחצית מכלל ההטבעות בכל שנת 1941. בתוך אבדות אלה, בלטו אבדות המכליות: הגרמנים העדיפו לתקוף אותן, ועשרות מהן הותקפו והוטבעו לאורך החוף בחודשים אלה^[5].

צעדי נגד

מטוס ימי מדגם PBM-3 Mariner, שכדוגמתו הפעיל צי ארצות הברית במאבק נגד הצוללות

ב-14 באפריל הטביעה אונייה אמריקנית, לראשונה, צוללת גרמנית^[6]. בתחילת אותו חודש החלו האמריקנים, סוף סוף, להפעיל שיירות, גם אם באופן מצומצם. באותו חודש החליטו רשויות הצי על בניית מספר רב של אוניות ליווי, תוכנית שנקראה "ששים אוניות בששים ימים"; ואכן, עד 4 במאי הושלמו 67 אוניות מעין אלה, ומיד הוחל שוב בתוכנית דומה. בריטניה סיפקה לצי ארצות הברית עשר קורבטות ועשרים ושתיים אוניות מכמורת, שהוסבו ללוחמה נגד צוללות (Trawler). במיאמי הוקם בית ספר לאימון אנשי הצוות של אוניות אלה. יחידות של חיל האוויר האמריקני (שהיה אז חלק מצבא ארצות הברית) הועמדו תחת פיקוד הצי (צעד יוצא דופן ביריבות הבלתי פוסקת בין שתי הזרועות) ומספר המטוסים הלך וגדל בהתמדה^[7].

בתחילת אפריל החלו אוניות הסוחר להפליג בשיירות, ועד ספטמבר כבר הייתה כל התנועה הימית, מברזיל, דרך הים הקריבי ועד ניו יורק מאורגנת בשיירות. חיל האוויר האמריקני התחזק והחל לספק חיפוי לשיירות בטווח הקרוב לחוף, ואוניות הליווי הלכו ושיפרו את הטקטיקה שלהן ואת הישגיהן. שיטת השיירות מנעה מהצוללות טרף קל (מכיוון שהאוקיינוס התרוקן ממטרות, שהיו מרוכזות כולן במקום אחד); הנהגת האפלה לאורך ערי החוף, שהחלה ב-18 באפריל הכבידה עוד יותר על פעילותן.

מספר הצוללות שהוטבעו בידי בעלות הברית בחודשים אפריל עד יולי היה תשע; מספר קטן יחסית (הגרמנים ייצרו כל חודש 30 צוללות, בשלב זה של המלחמה). ואולם, יש לזכור שסך כל הצוללות שפעלו לאורך החוף המזרחי לא עלה על שמונה בשום שלב.

בסוף אוגוסט 1942 הורה דניץ לצוללות לעזוב את החוף המזרחי, שכבר לא הניב תוצאות כפי שהיה בתחילת השנה. השיירות המתחזקות והליווי המשופר גרמו לפיקוד הגרמני להבין ששיא ההצלחה כבר מאחוריהם. מנגד, החליט דניץ שהגיע הזמן לחזור לזירה החשובה ביותר במערכה, והורה לצוללות לחזור לנתיבי השיירות במרכז האוקיינוס האטלנטי.

הערות שוליים

1. דניץ הועלה לדרגת אדמירל ב-14 במרץ 1943. ראה: http://uboat.net/men/doenitz.htm
2. ראו: המערכה באוקיינוס האטלנטי (1939–1945) - מרכיבי הקרב#שיירות
3. John Terrain: Buisness in Great Waters, 1989, pp. 412 - 413.
4. Battle of the Atlantic - America Joins the War
5. Terraine, p. 421.
6. כך על פי הערך בוויקיפדיה באנגלית. Terraine טוען (עמ' 418) שהצוללת הגרמנית הראשונה הוטבעה על ידי מטוסים ב-1 במרץ.
7. Terraine, pp. 413 - 418.