דוגמה למראה אופייני של היפסטרית מודרנית בארצות הבריתדוגמה למראה אופייני של היפסטר מודרני בארצות הבריתמשקפי Nerd, המכונים גם לעיתים "משקפי גיק שיק" מזוהים במידה רבה עם דימוי ההיפסטר.
מקור המונח "היפסטר" הוא מהמילה האנגלית "hip" (שמשמעותה "בָּעִנְיָנִים"). במהלך שנות ה-40 של המאה ה-20 המאוחרות המונח הפך פופולרי בארצות הברית כאשר רבים החלו להשתמש במילה "היפ" כדי לתאר את מעריצי מוזיקת הג'אז המודרנית ובעיקר את מעריצי הז'אנר המרכזי במוזיקת הג'אז בי בופ, (אשר הפך פופולרי במיוחד בתחילת העשור) אשר אימצו לעצמם את סגנון חייהם של מוזיקאי הג'אז – כגון סגנונות הלבוש שלהם, שימוש תדיר במינוחים ובסלנג של מוזיקאי ג'אז, שימוש במריחואנה וסמים אחרים, הומור סרקסטי, עוני מרצון, ועוד. עם הזמן למילה "היפ" התווספה הסיומת הנפוצה בשפה האנגלית '-סטר' (כמו למשל במילה 'גנגסטר'), וכך נוספה המילה "היפסטר" ללקסיקון.
ההיפסטרים הראשונים היו בדרך כלל צעירים לבנים מהמעמד הבינוני אשר ניסו לחקות את אורח חייהם של נגני הג'אז השחורים שאותם העריצו. בשלבים המוקדמים הם אף בחרו להשתמש בשפה משלהם, וזאת במטרה להבחינם מכל מי שמחוץ לקבוצה. אך במהרה התרבות ההיפסטרית התרחבה, כך שלאחר מלחמת העולם השנייה, התפתחה סצנה ספרותית שלמה סביב התרבות. ג'ק קרואק תיאר בשנות ה-40 של המאה ה-20 את ההיפסטרים כמי ש"משוטטים ברחבי אמריקה, מתבטלים ותופסים טרמפים בכל מקום, ככאלה שיש להם אישיות רוחנית". במאמרו "הכושים הלבנים", תיאר נורמן מיילר את ההיפסטרים כאקזיסטנציאליסטים אמריקאים, אשר חיים כשהם מוקפים במוות - אם זו הסכנה של מלחמה גרעינית או הקונפורמיזם החברתי - ולכן הם בוחרים במקום זאת "להתגרש מהחברה ולחיות ללא שורשים, לצאת אל המסע הבלתי מתוכנן אל תוך הציווי המרדני של העצמי".[1]
האבולוציה של המונח בשנות ה-90 ובמאה ה-21
המונח "היפסטר" קיבל משמעות מחודשת במהלך שנות ה-90 של המאה ה-20 כדי לתאר תת-תרבות של צעירים מהמעמד הבינוני, משכילים ותושבי מרכזים עירוניים גדולים, הנוהגים לאמץ את תרבות הנגד, אשר מתעניינים בתרבות אלטרנטיבית ואשר ידועים בשל הטעם האקלקטי שלהם - כגון האזנה למוזיקת אינדי, חוש אופנה שחורג מהמיינסטרים, ואורח חיים אלטרנטיבי.
האזכור הראשון של המונח "היפסטר" בצורה העכשווית שלו הופיע ב-14 באפריל1994 בדוח פנימי וחסוי של יצרן הסיגריותקאמל אשר בו צוין: "חיי החברה של ההיפסטרים הללו סובבים סביב מועדוני לילה, בתי קפה, אופנה, ומוזיקה".[2] החברה עשתה מאמצים רבים לשווק את הסיגריות שלה לאותם "היפסטרים" והפיצה מותג בשם "קאמל ויליאמסבורג", על שם השכונה בברוקלין המזוהה עימם.[3]
במאמר של הטיים מגזין משנת 2009 אשר חקר את המונח נטען כי:
היפסטרים הם אלה אשר מביעים זילזול כשתציינו בפניהם שאתם אוהבים להאזין למוזיקה של להקת קולדפליי. הם אלה שלובשים חולצות עם ציטוטים מסרטים שמעולם לא שמעתם עליהם והם היחידים בארצות הברית שעשויים לחשוב ש-Pabst Blue Ribbon היא בירה טובה. הם לובשים כובעי קאובוי או כומתות וכל הפריטים שהם לובשים נבחרו בקפידה אך במטרה שתחשבו שהם לא השקיעו מאמץ רב בבחירת פרטי הלבוש שלהם".[1]
בספרו משנת 2011 HipsterMattic, סיכם הכותב האוסטרלי מט גרנפילד את התרבות ההיפסטרית באופן הבא:
בעוד שתרבות המיינסטרים של שנות האלפיים העסיקה את עצמה בתוכניות ריאליטי, מוסיקת דאנס, ולאן נעלמו התחתונים של בריטני ספירס, החלה להתרחש התקוממות שקטה מאחורי הקלעים. סוגים נשכחים של ביגוד, בירה, סיגריות ומוזיקה נהפכו שוב לפופולרים. הרטרו נהיה מגניב, הסביבה נהפכה לחשובה והישן נהפך ל'חדש' החדש. ילדים רצו ללבוש מכנסי קרדיגן כמו של סילביה פלאת' ולהרכיב משקפיים כמו של באדי הולי - מתהוללים באירוניה של לעשות משהו כל-כך חנוני לכל-כך מגניב. הם רצו לחיות בדרכים של קיימות ולאכול גרעינים אורגניים ונטולי גלוטן. מעל לכל, הם רצו שיכירו בהם כשונים - לסטות מהמיינסטרים ולעצב נישה תרבותית שכולה שלהם. עבור הדור החדש הזה, סגנון לא היה משהו שאפשר פשוט לקנות בחנות כלבו, אלא משהו שמצאת בחנות יד-שנייה, או, באופן אידיאלי, הכנת בעצמך. הדרך להיות מגניב לא הייתה בלהתלבש כמו כוכב טלוויזיה: היא הייתה בלהיראות כאילו מעולם לא ראית טלוויזיה".[4]
בשנת 2011 פורסמו בניו-יורק מספר מאמרים שקבעו כי ימי הזוהר של התרבות ההיפסטרית היו עוד בתחילת שנות האלפיים, ובתקופה שלפני המשבר הכלכלי. מאמרים אלה גם המעיטו בערך המוסף של התרבות ההיפסטרית בקביעה ש"העידן ההיפסטרי לא ייצר אומנים, למעט אומני קעקועים. הוא גם לא הניב ספרות מדהימה, אבל הוא עשה שימוש טוב בפונטים".
תרבות היפסטרית
צלם במראה היפסטרי טיפוסי (הצלם המצולם בתמונה מגדיר את עצמו כהיפסטר).אספקטים שונים של אופנת וינטג' נוכחים במיוחד בתת-התרבות ההיפסטריתאופני פיקסי מזוהים במידה מסוימת עם היפסטריות.
אופנה היפסטרית
האופנה ההיפסטרית מעצם אופייה האלטרנטיבי-קמעה היא מגוונת מאוד, אך ניתן להצביע על מספר מאפייני הופעה נפוצים יחסית בקרב היפסטרים: הרכבת משקפיים גדולים בעלי מסגרת בולטת, בגדים השואפים להיות מתוחכמים, חלקם יכולים להתפס כאנדרוגיניים, כגון ווסטים עדינים בצבעים כהים לרוב (לעיתים עם עניבה בגוון צבעוני זועק כלשהו), צעיפים ותספורות אסימטריות. בקרב גברים: גידול שיערפנים וחבישת כובעיבורסלינו. בקרב נשים: ג'ינס אמהות, שמלות וינטג' וסידור חלק, לעיתים אסוף לתפארת, של השיער. מאפייני הופעה אלו מטרתם להתבלט מצד אחד, אך להראות על חוסר אכפתיות להופעה החיצונית מצד שני.
ההיפסטריות רואה לעצמה זיקה לאמנות ותרבות, בעיקר באמנות קונספטואלית ווידאו-ארט, וחלק נכבד מההיפסטרים יוצרים אמנות בעצמם או שואפים לעשות כן. בנוסף ההיפסטרים אוהבים סרטים אמנותיים, סרטי איכות וסרטים ממקומות ומתקופות שונים, שלא מוקרנים בבתי הקולנוע המסחריים אלא בבתי קולנוע אלטרנטיביים וסינמטקים. ההיפסטרים מרבים להשתתף בפעילויות קולנוע, תרבות ואמנות בסינמטקים, גלריות, מועדונים ובתי קפה.
תרבות זו החלה לבלוט בישראל באמצע העשור הראשון של המאה ה-21, תוך מתן ביטוי בעיקר לאופנה ההיפסטרית, ובקרב קהילה מצומצמת יותר גם ליתר מאפייני התרבות ההיפסטרית, כגון המוזיקה ואורח החיים האלטרנטיבי והאקלקטי. כברוב הארצות, תופעת ההיפסטרים נפוצה בעיקר בערים הגדולות, ובישראל בהתאם לכך בעיקר בתל אביב-יפו. בשנים האחרונות נערכים בישראל מדי שנה מספר פסטיבלים גדולים אשר נתפסים לעיתים כבעלי אופי "היפסטרי": אינדינגב, פסטיבל יערות מנשה, מידברן ופסטיבל מטאור בצפון הארץ.
המושג "היפסטר" התפתח באותה תקופה בגרסתו המקומית כניגוד למושג "סחי", שמשמעותו ישראלי בינוני, קונפורמי וחסר מודעות עצמית.
בראשית המרוץ של הבחירות לכנסת העשרים הפיק חבר הכנסת והשר נפתלי בנט סרטון בו הוא מחופש להיפסטר תל אביבי שמאלני, שמתנצל בפני כולם, במסגרת קמפיין הבחירות של הבית היהודי: "לא מתנצלים. אוהבים את ישראל."[6]
בעונה העשירית של סדרת הטלוויזיה הסאטירית "ארץ נהדרת", גילמה הבדרניתליאת הר לב דמות של עיתונאית היפסטרית תל אביבית בשם "ליהיא האשטאג".
ביקורת
'היפסטרים התרחקו!' נטען כי "ההיפסטרים זוכים לרמה יוצאת דופן של תיעוב כנגדם".
במאמר של ההפינגטון פוסט משנת 2008 בשם "מי הוא היפסטר?", נטען כי "כל המטרה של ההיפסטרים היא להתחמק מזה שיתייגו אותם. לעומת זאת, הם כולם מתלבשים אותו דבר ומתנהגים אותו דבר, וככלל אחידים בחוסר האחידות שלהם. האם עצם העובדה שישנו מראה טיפוסי המאפיין היפסטרים נוגד למעשה את תפיסת העולם ההיפסטרית? הרי היפסטרים אמורים לשנוא כל מה שמיינסטרים או אופנתי."[7]
לפי דן פלטצ'ר מטיים מגזין "ההיפסטרים זוכים לרמה יוצאת דופן של תיעוב כנגדם. אלו המבקרים את התרבות ההיפסטרית תיארו את הקבוצה הזאת, שמוגדרת באופן די עמום, כשופעת בשביעות רצון עצמית, מלאה בסתירות, ובשורה התחתונה, מהווה את המבוי הסתום של החברה המערבית."[1] אליס תומפסון, עורכת בבלוג LAist טוענת ש"אנשים שהתבגרו בתקופה של תנועות הפאנק-רוק של שנות השבעים והשמונים נוטים לשנוא 'היפסטרים'", שאותם היא מתארת כ"אנשים שלובשים אופנה אלטרנטיבית יקרה, הולכים לפאבים הכי חדשים ומגניבים ומאזינים ללהקות הכי עדכניות." תומפסון ממשיכה וטוענת כי "נראה שההיפסטרים לא משייכים עצמם לאף פילוסופיה מסוימת... [או]... לאף סגנון מוזיקלי מסוים." במקום זאת, הם שכירי החרב של הסטייל" אשר לוקחים כל מה שפופולרי ובאופנה, ו"לוקחים ללא רשות את כל הסטייל של תנועות חברתיות שקדמו להם כמו הפאנק, תוך התנערות מכל מה שאותו סטייל ייצג עבור אותן תנועות חברתיות."[8]
שלט בפתח בית הקפה Monocle & Mermaid בעיר Simon's Town בדרום אפריקה (נובמבר 2015)
מארק גרייף, מייסד כתב העת הספרותי n+1 ופרופסור בניו סקול, טוען במאמר שפרסם בהניו יורק טיימס שנעשה שימוש במושג "היפסטר" על ידי קבוצות מרקע כלכלי שונה כדי לסווג מעמדות חברתיים. הוא מפקפק באופיו מלא הסתירות של המושג, והאופן בו אף אחד לא חושב על עצמו בתור היפסטר: "באופן פרדוקסלי, אלו שהשתמשו במושג היפסטר כעלבון נראו בעצמם כמו היפסטרים - לבשו סקיני ג'ינס והרכיבו משקפיים גדולים, התרכזו במובלעות בתוך ערים גדולות, והסתכלו מלמעלה על אופנת המיינסטרים ועל כל מי שהגיע מחוץ לעיר." הוא מאמין שהקושי הרב בהגדרת המושג נובעת מהעובדה שכל ניסיון לעשות זאת גורר חרדה אוניברסלית, כיוון שהוא "למעשה אומר לכולם שהם מזויפים."[9]
הסתייגות מהתרבות ההיפסטרית ניכרת בשיר ה-אנהלט EBM הפרודי "Anti-Hipster" שהופק על ידי ההרכב האוסטרי SadoSato.[10] קליפ השיר אף הציג לראווה מספר דמויות סטריאוטיפיות ופרודיות המזוהות עם תת-התרבות ההיפסטרית.
.jpg)
