יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם.
סמלי אתונה העתיקה על טטרה דרכמה משנת 470 לפנה"ס. משמאל ראשה של האלה אתנה, מימין ינשוף
ההיסטוריה של אתונה בימי יוון העתיקה מתחילה בייסוד העיר בערך בשנת 2000 לפנה"ס. אתונה העתיקה הייתה מרכז חשוב בתקופה המיקנית וגלי הכיבוש הדורי פסחו עליה. אתונה הגיעה לשיאה בתקופה הקלאסית, אך נכבשה על ידי פיליפוס השני בשלהי תקופה זו ואיבדה את עצמאותה לעד. היא המשיכה להיות פוליס חשובה בתקופה ההלניסטית ואף תחת שלטונה של רומא.
מייסוד העיר עד ימי האפלה
העיר אתונה החלה, ככל הנראה, כישוב נאוליתי שהוקם בראש הגבעה שנודעה בהמשך כאקרופוליס במהלך האלף השלישי לפנה"ס. המיתולוגיה היוונית, לעומת זאת, מספרת כי מקים העיר היה המלך האגדי קקרופס, חציו אדם וחציו נחש, שבמהלך המאה ה-16 לפנה"ס איחד את כפרי חבל אטיקה תחת שלטונו, וקבע באתונה את בירתו. עדויות ארכאולוגיות מראות כי במהלך המאות ה-14 וה-13 לפנה"ס אתונה הייתה מרכז משגשג של התרבות המיקנית.
במאות ה-12 עד ה-8 לפנה"ס, יוון שקעה בתקופה הנודעת במחקר כ"תקופת האפלה". כינוי זה נטבע עקב ריבוי העדויות הארכאולוגיות להרס ושריפת מרכזי התרבות המיקנים בתחילתה, לעומת מיעוטן של עדויות ליצירה תרבותית או אחרת במהלכה. קיימת סברה כי המאורעות המחוללים של תקופה זו היו סדרה של פלישות של יווניים דורים. בניגוד לחלק ניכר מהיישובים היווניים של אותה תקופה, אין באתונה עדות להרס ושריפה במהלך המאה ה-12 לפנה"ס, והיא ככל הנראה שרדה את הפלישות הדוריות בשלום יחסי. בנוסף, בתקופות מאוחרות יותר התגאו האתונאים, שהיו יוונים איונים, כי בניגוד לדורים הם תושביה המקוריים של יוון. פרט להבדלים קלים, העמים היוונים הללו היו בנים לאותה שפה, תרבות ודת (כמו גם היוונים האיולים), ובתקופות המאוחרות אף תפשו עצמם כבני אותו העם אל מול פולשים זרים.
המשטר האתונאי בתקופות אלו זו היה משטר שבמרכזו עמד מלך שתפקד כמנהיג, ככהן גדול ובמצביא בעת מלחמה, בדומה למשטר ברוב הערים היווניות שלפני התקופה הארכאית. במהלך אותן תקופות התגבשה תפישת הפוליס היוונית, ובהתאם לה תושבי ארבעת השבטים שאכלסו את חבל אטיקה שסביב אתונה היו אזרחי הפוליס האתונאי גם הם, ולא רק תושבי העיר עצמה.
מרפובליקה אריסטוקרטית לשלטון הטיראנים
כינון הרפובליקה האריסטוקרטית
הידיעות הממשיות הראשונות על אתונה מתחילות במחצית השנייה של המאה ה-7 לפנה"ס. המקור לתקופה זו הוא ספרו של אריסטו "מדינת האתונאים". ספר זה מתאר אריסטו, בין היתר, את שינוי שיטת המשטר. עם זאת אלכסנדר פוקס סבור שכבר באמצע המאה ה-8 לפנה"ס עברה המלוכה מהעולם באתונה. אחת הסיבות העיקריות לפי פוקס לשינוי שיטת המשטר הייתה גידול העיר והתפתחותה. פוקס ממשיך וטוען שירידת המלוכה הייתה הדרגתית. פוקס חושב שמלכתחילה תפקיד המלך היה נבחר ולא עבר בירושה, לאחר מכן צמצמו את זמן כהונתו ויותר תפקידים מסורתיים של המלך עברו לאראופגוס (מועצת אצילים).
שררת השלטון עברה מהמלך אל מועצת האריאופגוס שהייתה ממנה את הארכונטים. בהתחלה היו שלושה ארכונטים. קיבלו על עצמם את התפקידים הצבאיים והאזרחיים של המלך וכינויים היה (לפי סדר חשיבות) ארכון-אפונימוס – היה הארכון החשוב ביותר ועל שמו נקראה השנה. הוא היה אחראי על בעיות הקשורות באזרחות, רכושם של יתומים, אלמנות ואנשים חלשים אחרים מבחינה סוציו-אקונומית. השני בחשיבותו היה הארכון-פולימרכוס ("ארכון-מפקד הצבא") שהיה מופקד על ענייני צבא וביטחון. אחרון בסדר החשיבות היה ארכון-בסילאוס ("ארכון-מלך") שאף על פי שמו, היה ממונה בעיקר על תפקידים דתיים כגון דאגה למקדשים, קורבנות וכיוצא באלה. לאחר זמן מה נוספו אליהם 6 ארכונטים (מוכרים גם בשם תסמותטים) נוספים וכך הגיע מספר השליטים של אתונה ל-9. הארכונטים נבחרו מבין האאופטרידים. אריסטו בספרו "מדינת האתונאים" מספר בהתחלה הם מונו לכל החיים, אחר כך הכהונה קוצרה לעשר שנים ובסוף רק שנה אחת. בתום כהונתם הצטרפו אל האראופגוס.
דרקון
דרקון היה מנהיג ומחוקק אתונאי שפעל בשלהי המאה ה-7 לפנה"ס (דור אחד לפני סולון), ונחשב כמחוקק הראשון של אתונה. מקובלת בקרב החוקרים הדעה שדרקון לא חוקק חוקים חדשים יש מאין, אלא אסף והעלה על הכתב חוקים שכבר היו קיימים בתקופתו. הדרישה להעלות את החוקים על הכתב באה מידי פשוטי העם כי השופטים האתונאיים נבחרו מקרב האריסטוקרטיה. היה חשש כי אלו שופטים במשוא פנים, מאחר שהם מסתמכים על חוקים שידועים רק להם. פשוטי העם ביקשו לדעת את החוקים על מנת לאפשר פיקוח מסוים על השופטים האריסטוקרטים.
הופעתו המחודשת של הכתב ביוון העתיקה שבאה בעקבות המסחר עם הפיניקים, הפעם בצורת האלפבית היווני המוכר לנו, היא זאת שאפשרה את כתיבת החוקים. העדרו של הכתב במאות שלפני כן עשוי להסביר מדוע לא עלתה דרישה לקבל חוקים כתובים קודם לכן.
בדורות מאוחרים יותר, נודעו חוקיו של דרקון באכזריותם, וזאת מאחר שעונש מוות היה נפוץ בהם. על שמו נטבע הביטוי "חוקים דרקוניים" לחוקים אכזריים וקשים במיוחד. עם זאת יש לזכור שדרקון פעל על רקע תקופתו, ועונש מוות לא היה נדיר בעת ההיא. יתרה מכך, חוקי דרקון ששרדו עד ימינו מתייחסים לעבירת הרצח, והטלת עונש מוות על רצח איננה צריכה להיחשב למעשה חריג.
משבר כלכלי שהתחיל להתפתח באמצע המאה ה-7 לפנה"ס היה הגורם העיקרי לפעולתו של סולון. קשה לדעת באופן חד משמעי מה היו הסיבות לפרוץ המשבר כי התיעוד של התקופה הוא דל ביותר ואת מה שקיים ניתן לפרש בכמה אופנים. כך או כך ברור שהיה משבר כלכלי חריף באתונה בתקופה זו.
לפי המסורת שמוזכרת אצל אריסטו ואצל פלוטרכוס היה מתח בין האיכרים המשועבדים למשעבדיהם. יש קושי לקבל דעה זו כפשוטה כי איכרים משועבדים יתקשו להתארגן למחאה מסודרת וסביר יותר להניח שהיה פלח באוכלוסייה שהיה מקופח ורצה ברפורמות. פלוטרכוס מביא מסורת נוספת לפיה הוצע לסולון לתפוס את השלטון ולהפוך לטיראן, אך סולון דחה את ההזמנה. למרות הקושי שיש במקורות, ברור שסולון פעל על רקע של משבר ומתח באוכלוסייה. הוא לא רצה לגרום למהפכה מהירה וחקיקתו נועדה למצוא פתח לפשרה שיכולה להתקבל על דעת שתי הקבוצות: העשירים והמנוצלים כאחד.
סולון החל את פועלו בשנת 3 /594 לפנה"ס והרפורמות שלו כללו חמישה תחומים עיקריים:
כלכליות-חברתיות – בתחום זה ביטל סולון את שעבוד הגוף שהעיק על האיכרים הזעירים. כמו כן, קבע סולון שלא יינתנו יותר הלוואות במשכון הגוף. יתרה מכך, סולון אף פרע את האיכרים שנמכרו אל מחוץ לאתונה. כמו כן, ביטל סולון את חובות העניים כלפי העשירים.
משטר – סולון חילק את אוכלוסיית אתונה לארבעה מעמדות לפי שומת רכוש. חלוקה טמוקרטית זו שימשה כבסיס למשטרו של סולון. בעלי הרכוש הרב ביותר קיבלו את הזכויות הרבות ביותר. שינויים אלו היו כרוכים בשינויים מבניים במשטר כמו למשל הענקת סמכות קבועה למועצת העם (הבולי). לפי אריסטו בני המעמד הנמוך קיבלו זכות להשתתף במועצת העם, המעמד הבא אחריו קיבל בנוסף לכך גם את הזכות להחזיק במשרות בעלי חשיבות משנית ואילו המעמדות הגבוהים היו זכאים להיבחר למשרות הבכירות.
חקיקת חוקים חדשים – חוקיו הנוקשים של דרקון בוטלו (למעט אלו המתייחסים לעבירת הרצח)
משפטיות – שני תיקונים מיוחסים לסולון – הראשון הקנה לכל אזרח את הזכות לתבוע לדין כל אדם אחר (בניגוד לנוהג שהיה רווח בתקופה עתיקה יותר שלפיו רק הנפגע היה רשאי לתבוע את הפוגע). תיקון אחר היה זכות הערעור לפני בית משפט עממי (יש קושי בפירוש המקור והכוונה ככל הנראה לאספת העם). היה פה חידוש גדול לעומת המצב הקודם שבו הערכאה הראשונה הייתה הקובעת ולא הייתה אפשרות ערעור על פסיקתה.
תיקונים כלכליים – התיקונים הכלכליים כללו אמברגו על יצוא כל תוצרת חקלאית למעט שמן. רפורמה אחרת הייתה בתחום המידות והמשקולות (ההתייחסות למטבעות במקורות היא אנכרוניזם כי לא היו מטבעות באתונה לפני סולון).
ייתכן שהיו רפורמות נוספות כגון איסור בזבוז ממון רב בטקסי קבורה, אך קשה לדעת עד כמה עניינים אלה הם אנכרוניזם. הרפורמות של סולון חוללו מהפכה במשטרה של אתונה והיו הרקע שעליו צמחה הטיראניה ולאחר מכן הדמוקרטיה האתונאית. הרפורמות של סולון לא הביאו קץ לסכסוכים בין עשירים לבין עניים כי אף צד לא יצא מרוצה מההסדר. מצד אחד, סולון לא חילק את רכוש העשירים, כפי שדרשו העניים ואף הגביל את יכולתם להשתתף בפוליטיקה ומאידך הרפורמות המשפטיות שלו הביאו לשיווין בפני החוק והכפיפו אל החוק אף את בני המעמדות הגבוהים.
הטיראניה
התקופה שבין סיום הרפורמות של סולון לבין עלייתו של פיסיסטרטוס התאפיינה בהמשך המאבק על משרות הארכון ונעשה ניסיון לחלק את המשרות לפי מפתח אזורי וייחוס אבות (מספר משרות לאריסטוקרטיה ותיקה, חלק לאיכרים עשירים וכך הלאה). ניסיון זה לא עלה יפה. בערך באותה העת עלו באתונה שלוש סיעות: אנשי ההר, אנשי החוף ואנשי המישור. אנשי ההר היו דלי העם והיו בעלי נטיות דמוקרטיות, אנשי המישור היו האריסטוקרטים האוליגרכים ואילו אנשי החוף היו הסיעה המתונה. סיעות אלו עתידות לנהל מאבק קשה על הבכורה בפוליטיקה האתונאית.
התיעוד המוקדם ביותר של ניסיון להפיכה טיראנית השתמר אצל אריסטו, אצל הרודוטס ואצל אחרים. הם מספרים על אחד בשם קילון בשנת 632 לפנה"ס (דור אחד לפני סולון, בערך במקביל לתקופתו של דרקון) לכונן משטר יחיד בעיר. ניסיונו נכשל ותומכיו נשחטו על ידי האריסטוקרטיה. בעת דיכוי ניסיון ההפיכה של קילון חלק מתומכיו ניסו להסתתר במקדש, אך נרצחו בעודם אוחזים בקרנות המזבח. בעקבות הטבח דבקה קללה בבני משפחת האלקמאיונידים.
הטיראן הראשון שהצליח לתפוס את השלטון באתונה הוא פייסיסטראטוס. הוא עשה יד אחת עם פשוטי העם. ותוך שימוש בעברו הצבאי המפואר (הוא נודע כגיבור מלחמה נגד מגארה) הצליח לקבל אישור להחזקת משמר חמוש על מנת להגן עליו, כביכול, מאויביו. קשריו עם פשוטי העם עזרו לו לקבל את האישור באספה. בעזרת משמר זה הצליח להשתלט על האקרופוליס (561 לפנה"ס). הכנסת כוח חמוש ועוד יותר מכך כיבוש האקרופוליס גרמה לבהלה בקרב האוליגרכים ובקרב המתונים שעשו יד אחת להפילו כמה חודשים אחרי השתלטותו על האקרופוליס.
פייסיסטראטוס לא אמר נואש ונסוג לצפונה של אטיקה והצליח להפריד בין סיעת המתונים לבין סיעת האוליגרכים, בעזרת ברית שכרת עם מגקלס, ראש סיעת המתונים. בעזרתו הוא הצליח לחזור לאתונה, ולהשתלט עליה. פייסיסטראטוס היה אמור לשאת את בתו לאשה, אך חזר בו והברית בינו לבין מגקלס בוטלה והוא נאלץ לצאת לגלות (560/559 לפנה"ס).
בעת גלותו רכש ממון רב שאפשר לו לגייס שכירי חרב רבים. בנוסף לכך קיבל עזרה מתבאי ומארגוס. בעזרת כוחות אלו הצליח להשתלט על אתונה בשנת 546 לפנה"ס. הפעם נשאר בה עד מותו בשנת 527. פייסיסטראטוס שמר על המבנה החוקי שהתווה סולון והתהדר בנוצות של ה"מחזיר עטרה ליושנה". משטרו לא היה אלים ובדרך כלל ניסה להתפייס עם יריביו. משטרו היה ראשית גדילתה של אתונה לכוח ראשון במעלה ביוון.
בתחום מדיניות הפנים הצליח בעזרת הלוואות בריבית נמוכה וחלוקת אדמות שלא היו מיושבות קודם לכן לפתח את החקלאות, במיוחד את ענף הזית והכרם. כמו כן פיתח את התעשייה באתונה, בעיקר את הקדרות שדחקה עם הזמן את התעשיות האחרות מהעיר. בימיו החל הניצול הרחב של מכרות הכסף בלאוריון שאפשר הטבעת מטבעות רבים שפיתחו את המסחר. תחום פעילות אחר היה בניה רחבה – מקדשים רבים נבנו על האקרופוליס ושופרה מערכת המים של העיר. בתחום התרבות השקיע בפיסול, תהלוכות וחגיגות אחרות.
לאחר מותו של פייסיסטראטוס, ירשו שני בניו, היפיאס והיפרכוס, את השלטון והתחלקו בו. היפיאס, הבכור, טיפל בעניינים מדיניים וצבאים ואילו האח הצעיר התעסק בדת ובתרבות. המעבר היה חלק ולא קמו מתנגדים לשני הבנים עם ראשית שלטונם.
לרוע מזלם של האחים אירועים שלא הייתה להם שליטה עליהם, כמו הרחבת הליגה הפלופונסית וההשתלטות הפרסית על אסיה הקטנה, בודדו את אתונה ושללו ממנה הישגים רבים שהיו פרי פועלו של אביהם. כתוצאה מכך בשנת 514 לפנה"ס התנקשו מתנגדי הטיראניה בחייו של היפרכוס, אך לא הצליחו להרוג את היפיאס.
רצח אחיו גרם לשלטונו של היפיאס להיות אכזרי וקשה. אחרי פלישה כושלת לאטיקה, מתנגדי הטיראניה, ובראשם משפחת האלקמיונידים, ניסו למשוך לצידם כוחות כדי להוריד את היפיאס משלטונו. ניסיון זה נכשל והקושרים נאלצו לגלות מאתונה. משראו שידם אינה משגת להפיל את הטיראן בעזרת צבא, הלכו בדרך עקיפה ותרמו סכום ענק לאורקל של אפולו בדלפוי. בעזרת הנבואה שנתנה הפיתיה שקראה לגירוש הטיראן ועזרה מצידה של ספרטה ניסו להשתלט על אתונה. כוח ספרטני קטן שנחת בקרבת אתונה הושמד וספרטנים גייסו צבא גדול על מנת לנקום את מותם. בעזרת כוח ספרטני זה הצליחו הגולים להפיל את שלטון הטיראן.
רפורמות דמוקרטיות
גירוש הטיראנים הותיר חלל ריק בפוליטיקה האתונאית. לכאורה, אפשר היה לחזור לצורת המשטר שהציע סולון בחוקיו, אך קרעים פנימיים בתוך הסיעה האוליגרכית מנעו זאת. גם במקרה זה יש קושי במקורות ולפעמים יש בהם סתירות. עם זאת ברור שאחד בשם איסגורס רצה לחזור לשיטה אוליגרכית קיצונית יותר שהייתה נהוגה לפני הרפורמות של סולון. רצונו של איסגרוס התנגש עם השכבות שעלו לעמדות מפתח בפוליטיקה האתונאית בעקבות הרפורמות של סולון. קלייסתנס עמד בראש המחנה הזה והיה מאבק שנמשך כשנתיים בין קלייסתנס לבין איסגורס. שני המקורות של התקופה: אריסטו והרודוטוס מסכימים שאיסגורס הצליח לזכות בשלטון, אך איבד אותו תוך פרק זמן קצר לטובת קלייסתנס. אחר כך יש סתירות במקורות לגבי האופן שבו קלייסתנס עלה לשלטון, אך ברור שהוא הצליח לזכות בשלטון ולהתבסס בו.
הרפורמות של קלייסתנס התרכזו בשני תחומים קשורים זה בזה:
ארגון חדש של חבר האזרחים: החלוקה המסורתית לשבטים ולאחוות (4 שבטים, כל שבט מורכב משלוש אחוות) בוטלה. נוצרה יחידת רישום בסיסית חדשה לאזרחים - ה"דמוס". בה בעת איפשר קלייסתנס באופן חד פעמי לתושבי אטיקה שלא הייתה להם אזרחות להירשם לדמוי חדשים שהוקמו עתה ולהצטרף לחבר האזרחים האתונאי. סך הכול היו באטיקה כ-170 דמוי. יחידה גדולה יותר מהדמוס הייתה השבט. החלוקה המסורתית לאנשי החוף, אנשי המישור ואנשי העיר קיבלה גושפנקא רשמית. השבטים החדשים כללו את כל שלושת היסודות של האזרחים האתונאים. סך הכול נוצרו 10 שבטים, כל אחד מהם קרוי על שמו של גיבור מיתולוגי אחר. המשרות החשובות של העיר כמו משרת הסטרטגוס, אך לא רק היא חולקו עוגלו לעשר על מנת לתת אפשרות לכל דמוס לקבל נציגות בגופים האלה.
שינויים במשטר:
חיזוק אספת העם – המוסד היה קיים גם קודם, אך כעת סמכויותיו הורחבו וכוחו גדל לאין שיעור יחסית לתקופות הקדומות יותר.
קביעת מספר ישיבות מינימלי של אספת העם בתקופת זמן נתונה (4 בפריטניה – 36 ימים).
החלפת המועצה של סולון בת 400 חברים (100 לכל שבט) במועצה מוגדלת יותר בעלת 500 חברים (50 מכל שבט). גם כוחה של המועצה גדל. הדיון במועצה קדם לקבלת החלטה באספת העם והיו לה תפקידים נוספים.
אף שהדבר לא מוזכר במפורש במקורות, יש יסוד סביר להנחה שמשרת הסטרטגוס הונהגה על ידו.
חידוש נוסף שנוהגים ליחס לקלייסתנס הוא האוסטרקיזם - נוהל פוליטי שנוצר באתונה העתיקה, שבמסגרתו ניתן היה להגלות אחד מאזרחי העיר לתקופה של עשר שנים.
נפילת הטיראנים סימנה גם את תחילת הפעולה האתונאית מחוץ לגבולות ארצם. בתקופה זו נכרתה הברית עם פלטאיה ונהדפו התקפות מספר מצד הספרטנים, תבנים ואוובוים. בחוזה השלום שנכרת בין אתונה לאוובויה נאלצה האחרונה לקבל קלרוכיה (התנחלות) אתונאית לשטחה. הייתה זאת הפעם הראשונה שבה אתונה ייסדה קלרוכיה שהייתה עתידה לשמש אותה עד סוף המאה ה-5 לפנה"ס.
הפלישות הפרסיות
הפלישה הראשונה ותחילת העידן הימי של אתונה
ראשית המעורבות האתונאית במרד האיוני (500-494 לפנה"ס) החלה בשליחתן של 20 אוניות לעזרת היוונים באיוניה בשנת 498. המשלחת האתונאית ערכה פשיטה לעומק אסיה הקטנה, אך לא השיגה דבר וחזרה לאתונה. בשנת 490 לפנה"ס שלח מלך פרס, דריווש הראשון, כוח משלוח גדול שכלל כמה עשרות אלפי חיילים ליוון גופא. לפי הדעה הרווחת, המשלחת כוונה נגד אתונה, אך ייתכן גם שהמטרה הייתה השתלטות על איי הים האיגאי ואתונה הייתה אקורד הסיום בלבד. אחרי כיבוש מספר איים, נחת כוח המשלוח במישור מרתון, אך הובס בקרב נגד אתונה ובעלי בריתם מפלטאיה.
התקופה בין קרב מרתון לבין הפלישה הפרסית הגדולה שנערכה ב-480 לפנה"ס הייתה חשובה מאוד להתפתחותה של אתונה. בשנים אלו התבססה הדמוקרטיה האתונאית. בשל שיתוף הפעולה של היפיאס עם הפרסים, ירדה התמיכה בטיראניה ואילו האוסטרקיסמוס ומוות טבעי דיללו את שורות תומכי האוליגרכיה. בתקופה זו בוטלה הבחירה למשרת הארכון והם נבחרו בהטלת גורל, מה שגרם לירידה תלולה ביוקרת המשרה. בתקופה זו התרחשו גם כמה מלחמות בין אתונה לבין ערים יווניות אחרות. המלחמה הקשה ביותר הייתה נגד אייגינה (אם כי סביר מאוד להניח שהאיום הפרסי הוא שדרבן אותו להשיק את התוכנית). הפוליטיקה האתונאית בתקופה זו נשלטה על ידי שני אישים מרכזיים: תמיסטוקלס ואריסטיידס. כשהתגלו מרבצי כסף עשירים במכרות האילריון הציע אריסטיידס לחלק את הכסף בין האזרחים, ואילו תמיסטוקלס לעומתו הציע להשתמש בכסף לבניית צי מלחמה גדול של 100 או 200 תלת טוריות (שני המספרים מופיעים במקורות, הראשון אצל אריסטו ואילו השני אצל הרודוטוס) כשהוא מתרץ את הצורך בצי חזק על מנת להילחם באייגינה. המחלוקת הסתיימה בקבלת הצעתו של תמיסטוקלס והגלייתו של אריסטיידס על ידי אוסטרקיסמוס (הותר לו לשוב מגלות אחרי הפלישה הפרסית במסגרת חנינה כללית). באותה התקופה התחיל תמיסטוקלס להעביר את הנמל האתונאי לפיראוס, אך הפלישה הקדימה לבוא והבנייה הושלמה רק אחרי הדיפת הפלישה הפרסית.
הזמנת הספינות לא הייתה פעולה חד פעמית ומאז הפכה אתונה למעצמה ימית ראשונה במעלה בעולם היווני, עד תבוסתה במלחמה הפלופונסית ב-404. גם אחרי התבוסה המשיכה אתונה להחזיק צי, אם כי ירדה ממעמד הבכורה שזכתה לו לפני כן.
הפלישה השנייה
בשנת 480, כמה שנים אחרי מותו של דריווש, יורשו בכס המלכות הפרסי יזם פלישה רבתי ליוון. פלישה זו מוכרת יותר בשם מלחמת פרס–יוון. הצבא הפרסי כלל ככל הנראה כ-300,000 חיילים ועלה בהרבה על הצבאות המשותפים של כל ערי-המדינה היווניות שיחד לא היו יכולות לגייס הרבה יותר מ-100,000 חיילים. התגובה היוונית לא אחרה לבוא ועד מהרה כוננה הברית ההלנית בראשותה של ספרטה. מטרת הברית הייתה להדוף את הפלישה הפרסית.
אתונה הרימה תרומה נכבדת בקרב ארטמיסיון ועזרה ליוונים להדוף את הפרסים במשך שלושה ימים, אך עם התבוסה בקרב תרמופילאי לא היה טעם להמשיך ולהגן עוד על כף ארטמיסיון. הנחשול הפרסי שטף את צפון יוון ואת מרכזה והגיע לאתונה. אתונאים העבירו את האוכלוסייה האזרחית לאי סלמיס. הפרסים שרפו את אתונה, אך הכוחות הימיים של יוון, שהצי האתונאי היווה כמחצית ממצבתו, הצליח להביס את הפרסים בקרב סלמיס.
בשנה לאחר מכן, בגלל כישלונו של תמיסטוקלס להבטיח את עזרת הספרטנים נגד הפרסים, ירדה קרנו בעיני העם. למרות סחיבת הרגלים, אחרי איום מרומז של אתונה על חתימה חד צדדית על הסכם שלום, נאותה ספרטה לצאת בכל כוחה נגד הפרסים (כ-45,000 חיילים, מתוכם 10,000 הופליטים). אתונה מצידה שלחה 8,000 הופליטים. הצבא היווני המאוחד התנגש עם הפרסים בקרב פלטאיה ויכול לו. כתוצאה מהתבוסה, פינו הפרסים את יוון היבשתית. במקביל לתבוסה בפלטאיה, ספגו הפרסים תבוסה קשה בקרב מיקאלה וציים ספג אבדות כבדות. לדעת הספרטנים, תמה משימתם עם נסיגת הפרסים מאדמת יוון גופא. הספרטנים היו מוכנים לקבל את דרי האיים של הים האיגאי לברית ההלנית, אך לא רצו לעזור ליושבי אסיה הקטנה. תוכנית זו לא הייתה מקובלת עליהם וכך עם נטישתה של ספרטה, נשארה אתונה עיר-המדינה החשובה ביותר שהמשיכה במאבק נגד הפרסים.
כינון הליגה האטית-דלית ובניית האימפריה הראשונה
אריסטיידס, יריבו הפוליטי של תמיסטוקלס, ייסד את הליגה האטית-דלית. מטרת הליגה הייתה להמשיך את המאבק בפרסים למען שחרור היוונים שנותרו עדיין תחת שלטון הפרסים. הליגה הייתה נחוצה, כי הברית הקודמת, הליגה ההלנית, חדלה להתקיים למעשה, אם גם לא להלכה אחרי הסתלקות הספרטנים מהמערכה.
אין רישום מדויק של תאריך ייסוד, אך סביר להניח שהיא נוסדה בין השנים 478 ל-479 לפנה"ס כי בתקופה זו החלה גביית המס למען הברית. קימון, בנו של מילטיאדס, קיבל את הפיקוד על כוחות הברית.
הפעולה הצבאית הראשונה של הברית הייתה כיבוש מבצר איון שבתרקיה. היה זה המבצר האחרון של האימפריה הפרסית באירופה. אחרי כיבוש מספר איים וחופי תרקיה, עבר קימון ב-471/472 לפנה"ס לקריסטוס שבאי אוובויה. קריסטוס לא הייתה תחת שלטון פרסי וקימון, איפה, לא צריך היה לשחררה. המטרה של קימון הייתה שונה – הוא לא ביקש לשחרר, אלא לכפות על קריסטוס להיכנס לליגה האטית-דלית בניגוד לרצונה. הייתה זו אבן דרך שסימלה את העתיד לבוא – הברית האטית-דלית הייתה בדרך להפוך לאימפריה אתונאית. גם ניסיונות הפרישה דוגמת זה של נכסוס, נבלמו והפורשים נענשו. בדרך כלל העונש היה ישוב קלרוכים או כפיית תשלום מס במקום העמדת אוניות לטובת הברית. עם זאת, ערי-מדינה רבות ביקשו לאמץ את ההסדר והעדיפו להעמיד כסף במקום חיילים וספינות מלחמה לטובת הברית. בסופו של דבר רק שלושה איים גדולים המשיכו להחזיק ציי מלחמה גדולים: כיוס, סאמוס ולסבוס. יתרה מזאת, פולייס רבים איבדו את האוטונומיה הפנימית שלהם ומדיניותן נקבעה ידי אתונה.
בשנת 464 התחוללה רעידת אדמה חזקה בפלופונסוס וכתוצאה ממנו מרדו ההלוטים המסנים באדוניהם הספרטנים. הספרטנים ביקשו עזרה מבעלי בריתם לליגה ההלנית וקימון הצליח לשכנע את אספת העם לשלוח כוח משלוח גדול לעזרת הספרטנים. משהגיעה התגבורת האתונאית, שינו הספרטנים את דעתם ושילחו את האתונאים בבושת פנים לביתם. פרשה זו סתמה את הגולל על הקריירה של קימון והוא הוגלה על ידי אוסטרקיזם.
בשנת 454 העבירו האתונאים את קופת הברית מהאי דלוס לאתונה והשתלטו למעשה על כספי הברית בין אם במישרין על ידי העברת תרומות לאתונה ובין אם בעקיפין. עתה כל החלטה שהייתה כרוכה בהוצאות עברה באתונה ולא באספה כללית של בעלות הברית. צעד זה תרם יותר מכל להפיכת הליגה לאימפריה אתונאית.
המלחמה הפלופונסית הראשונה, המשך המאבק בפרסים ושלום קליאס
התקררות היחסים בין ספרטה לבין אתונה גרמה להקצנה בעמדת האתונאים ויד הסיעה שתמכה במלחמה בספרטה על ההגמוניה ביוון הייתה על העליונה. היחסים הרעים ממילא הגיעו לכדי פיצוץ עם כניסת ארגוס ותסליה לברית עם אתונה כי ארגוס הייתה האויבת הוותיקה של ספרטה. המלחמה הפלופונסית הראשונה החלה בשנת 460 לפנה"ס כאשר מגארה שהייתה במלחמה עם קורינתוס פרשה מהליגה הפלופונסית וביקשה את עזרת אתונה. האתונאים שלחו כוחות לעזרת מגארה והמלחמה החלה. בהתחלה לא התערבו הספרטנים בנעשה בגלל מרד ההלוטים (464 - 454 לפנה"ס), אך בשנת 457 היה ביכולתם להפריש חיל ניכר לפעולה מחוץ לפלופונסוס. 11,500 חיילים יצאו להגנת דוריס נגד הפוקים.
הפוקים ביקשו להגיע להסדר והחזירו כמה שטחי גבול שכבשו קודם לכן. הספרטנים ניסו לחזור לפלופונסוס, אך דרכם הייתה חסומה על ידי חיל אתונאי. כתוצאה מכך הספרטנים נשארו ביוון התיכונה וכרתו ברית עם תבאי, תוך כדי שיקום מעמדה בליגה הבויוטית שהתערער בשל שיתוף הפעולה שלהם עם הפולש הפרסי. לא ברור מהמקורות אם הספרטנים ביקשו רק להפגין את כוחם ולחזור לאחר מכן לביתם או מלכתחילה ביקשו להקים מאחז נגד אתונה. הספרטנים ניצחו בקרב טנגרה והצליחו לפרוץ את טבעת ההסגר.
המלחמה נמשכה עם הצלחה ניכרת של אתונה ביוון התיכונה אחרי שהיא הצליחה להביס חודשיים אחרי קרב טנגרה את התבנים. בערך באותו הזמן הושלמה בניית החומות הארוכות באתונה והמערכה נגד אייגינה הסתיימה בניצחון אתונאי. הכוחות שהשתחררו מהמצור על אייגינה נשלחו לפשיטה בחופי פלופונסוס.
במקביל למערכה נגד הספרטנים, המשיכו האתונאים את המלחמה בפרסים. כוח גדול של 200 אוניות מלחמה נשלח לעזרת מצרים שמרדה בשלטון הפרסי בשנת 460 לפנה"ס. הפרסים גייסו כוח רב וחמש שנים מאוחר יותר הצליחו להביס את הכוחות המאוחדים של המיצרים ושל אתונה. לא ברור לגמרי מהמקורות מה מספר האוניות שנשארו בפועל במיצרים וייתכן שהאבדות האתונאיות היו קלות יותר ולא עלו על 40-50 אוניות. כך או כך בהרפתקה המצרית ספגה אתונה אבדות כבדות. למרות האבדות, נמשך המאבק נגד הפרסים. בשנת 450 יצא צי גדול בראשותו של קימון בן 260 תלת טוריות נגד פרס. המסע הסתיים במפלה חמורה לצי הפרסי ונחתם הסכם שלום המוכר בשם חוזה קליאס (449). על פי סעיפי החוזה משכה פרס את ידה מהים האגאי ואילו האתונאים התחייבו לא לפגוע בשטחים שהיו תחת שלטון הפרסים ברגע חתימת החוזה.
המאבק עם ספרטה לא הסתיים למרות הקרבות נגד הפרסים. למרות בגידה של חלק מבעלות בריתם, ניצלו האתונאים את הפירוד ששרר בקרב התסלים וניסו להשפיע לטובת בחירת מלך שיהיה נוח להם, מאמציהם עלו בתוהו. ניסיון אחר להרחבת האימפריה היבשתית כלל שליחת צי קטן לאזור מגארה, אך נהדפו. אי לכך, ביקשו האתונאים שביתת נשק ונחתם חוזה להפסקת אש לחמש שנים (451). לפי המקורות העתיקים עולה שקימון היה האחראי לחתימת ההסכם. לא ברור לגמרי מהמקורות העתיקים אם סיים לרצות את תקופת גלותו שהייתה אמורה להסתיים בשנה זו או חזר לאתונה מוקדם יותר.
בשנת 447 נשמטה השליטה האתונאית על בויוטיה אחרי שגיס אתונאי נוצח בקרב באזור זה ועל מנת לפדות את השבויים, נאלצה אתונה לוותר על בויוטיה. אחרי נפילת בויוטיה, גם פוקיס ולוקריס עזבה את הברית האטית דלית ושליטתה של אתונה על יוון התיכונה עברה מהעולם. שנה מאוחר יותר עם סיום הפסקת האש שהוסכם עליה 5 שנים קודם לכן, התרחשו פעולות איבה נוספות, אך עוד באותה שנה נחתם הסכם שלום ארוך טווח עם ספרטה. הסכם זה לא האריך ימים והמלחמה בין אתונה לבין ספרטה פרצה בשנת 431 לפנה"ס.
השלום
תקופת שלום שלושים השנים ידועה גם בשם "תקופת פריקלס" בגלל השפעתו הרבה על הפוליס.
המלחמה הפלופונסית השנייה
אף שקשה להצביע על קאזוס בלי שגרם לפרוץ המלחמה, חוקרים מודרניים רבים מאמצים את עמדתו של תוקידידס לפיו המלחמה פרצה בגלל התעצמות כוחה של אתונה. המלחמה הפלופונסית השנייה פרצה להלכה בשנת 431 לפנה"ס, אך מעשי האיבה בין אתונה לבין קורינתוס שהייתה חברה בליגה הפלופונסית החלו עוד קודם לכן בשנת 433 לפנה"ס.
במהלך השלב הראשון של המלחמה הספרטנים פלשו כמעט כל שנה לאטיקה במטרה להחריבה ולגרום לכניעת אתונה בדרך זו. הפלישות גרמו נזק חמור, אבל לא היה בכוחן למוטט את כלכלת אתונה כי האימפריה הגדולה שלה סיפקה לה מספיק הזדמנויות כלכליות. התחוללו קרבות מרים בכל רחבי העולם היווני, אך לא היה בהם די על מנת לגרום לכניעת אחד הצדדים. אחרי תבוסת האתונאים בתרקיה ותבוסת הספרטנים בקרב פילוס הגיעו הצדדים לרוויה מאלימות ורצו שלום. בשנת 422 נחתם הסכם לשביתת נשק לשנה על מנת לתת הזדמנות נאותה לשיחות השלום, אך בחלוף השנה התחדשו מעשי האיבה. נפילתם של קליאון האתונאי והגנרל הספרטני בראסידאס בקרב החלישה את סיעות הנצים בשני הערים וחוזה שלום שברירי הנחתם כמה חודשים אחרי מותם בשנת 421.
.png)
