סמל מחאות הנוער בתימןעלי עבדאללה סאלח כיהן כנשיא תימן מ-1990. ב-23 בנובמבר הוא התפטר, לאחר הפגנות ממושכות נגדו.מפגינים בצנעא ב-3 בפברוארמפגינים בתימן ב-21 בפברוארמפגנים בצנעא ב-4 באפריל
ההפיכה בתימן החלה בגל של הפגנות ומהומות רחבות היקף שהתחוללו בתימן לאחר השלב הראשון של ההפיכה בתוניסיה, בד בבד עם גל ההפגנות שהוביל להפיכה במצרים, כחלק מגל המחאות שנודע בשם "האביב הערבי". תחילה המפגינים מחו נגד אבטלה, מצוקה כלכלית ושחיתות, כמו גם נגד הצעות נשיא תימן, עלי עבדאללה סאלח לשינויים חוקתיים. לאחר מכן, דרישות המפגינים עלו מדרגה לכדי דרישה לפרישתו של הנשיא, וההפגנות החריפו לכדי התקוממות עממית או מלחמת אזרחים שהתנהלה בין השבטים מהם מורכבת אוכלוסיית תימן, תוך שימוש בנשק חם על ידי הצדדים המתעמתים, כאשר ארגונים אסלאמיסטיים קיצוניים כמו אל-קאעידה, מעורבים בהתקוממות וכובשים שטחים וערים בצפון המדינה.
הפגנה מרכזית של למעלה מ-16,000 איש התרחשה בבירהצנעא ב-27 בינואר2011. ב-2 בפברואר הכריז הנשיא סאלח כי לא יתמודד בבחירות שצפויות להתקיים ב-2013, ולא יעביר את סמכויות השלטון לידי בנו. ב-3 בפברואר הפגינו 20,000 איש כנגד הממשלה בצנעא, ואחרים הפגינו בעדן, לציון "יום הזעם", לדברי אחת ממארגנות ההפגנות, תווכל כרמאן. במקביל להפגנות אלה, התקיימו גם הפגנות של חיילים, חמושים אחרים מטעם קונגרס העם הכללי ורבים נוספים אשר הזדהו ותמכו בממשלה הנוכחית בצנעא.
ב-10 במרץ, כהמשך לסירובו של הנשיא עלי עבדאללה סלאח להתפטר, הוא הציע שבהמשך השנה יהיה מעבר לשיטה פרלמנטרית, שבה הסמכויות יהיו בידי הממשלה, אך הצעתו נדחתה בידי האופוזיציה שטענה כי "זה מעט מדי ומאוחר מדי". בחודש מרץ נערכו הפגנות רחבות שהובילו לעימותים קשים עם כוחות הביטחון, בהם נפצעו מאות מפגינים[1]. ב-21 במרץ, מפקד צבאי בכיר הצטרף לאופוזיציה, מה שגרם להתפטרות של דיפלומטים ובכירי ממשל. בעקבות זאת הודיע הנשיא סלאח כי יפרוש באותה שנה, אך הצבא המשיך לתמוך בו בעוד באופוזיציה הודיעו כי הם דורשים את התפטרותו המיידית. ב-22 במרץ הוכרז מצב חירום לשלושה חודשים. ב-4 באפריל, לאחר עימותים אלימים נוספים, קראה ארצות הברית לנשיא סלאח לעזוב את תפקידו[2]. ב-22 באפריל הציעה מועצת מדינות המפרץ יוזמה לפרישת סלאח תוך 30 יום, וקיום בחירות בתוך 60 יום. האופוזיציה הסכימה עקרונית, אך הסתייגה מסעיפים מסוימים[3]. לפי ההסכם, סלאח היה אמור לקבל חסינות משפטית בתמורה לפרישתו. ב-30 באפריל סלאח אמור היה לחתום על ההסכם, אך סרב בטענה שברצונו לחתום כראש המפלגה השלטת ולא כראש המדינה, אך שב והביע תמיכה ביוזמת מדינות המפרץ. גם ב-18 במאי, לאחר לחצים נוספים מצד מדינות המפרץ וארצות הברית, נמנע הנשיא מלחתום על העסקה באמתלות שונות.[4]
בסוף מאי פרצה מלחמת אזרחים במדינה, כשמאות טרוריסטים ופעילים מוסלמים סוניים קיצוניים מארגון הטרוראל-קאעידה, כבשו את העיר זינג'יבר וחיל האוויר של צבא תימן הפציץ את עמדותיהם מן האוויר[5]. כמו כן, שר ההגנה של תימן הודיע על התפטרותו והצטרפותו לכוחות המורדים, תוך מתן נאום טלוויזיוני, שבו קרא לכל המשרתים בכוחות המזוינים של תימן, "לפעול לפי צו מצפונם", לערוק ולתמוך במתקוממים נגד שלטון הנשיא. בכיכר המרכזית של העיר תעז, אחד ממוקדי ההפגנות העיקריים נגד הנשיא, הקימו המפגינים מחנה אוהלים אך חיילי המשמר הרפובליקני מתוגברים בטנקים, הגיעו למקום לדיכוי המחאות, וככל הנראה נהרגו כ-20 בני אדם כתוצאה מירי של כוחות הצבא ויידויי בקבוקי התבערה והאבנים מצד המפגינים. מתחילת ההפגנות בתימן, מעריכים ארגוני זכויות אדם, כי נהרגו כ-300 בני אדם בכל רחבי המדינה[6].
ב-3 ביוני 2011, דיווחו כלי התקשורת כי כתוצאה מהפצצת הארמון, נפצעו נשיא תימן ובכירים נוספים, בהם ראש הממשלה, סגן רה"מ, ויו"ר הפרלמנט שמצבו אנוש. שבעה אנשים נהרגו[7]. בעקבות הזמנתו של עבדאללה, מלך ערב הסעודית, הוטסו הנשיא והבכירים שנפצעו לארצו לקבלת טיפול רפואי[8]. סגן הנשיא, עבד אל ראב מנסור אל האדי, מונה לממלא מקום הנשיא בפועל ולמפקד העליון של הצבא[9]. לאחר מספר ימים התברר, כי פציעת הנשיא חמורה וכוללת כוויות ב-40% מגופו[10], עקב מפצצה שהוטמנה במסגד שבו התפלל, ולא מהפגזת הארמון[11]. ב-2 ביולי, דיווח צבא תימן על כ-50 חיילים נעדרים לאחר התקפות של טרוריסטיםאסלאמיים סונים של אל-קאעידה בעיר זינג'יבר בדרום המדינה[12]. ב-8 ביולי נראה סאלח בפעם הראשונה מאז פציעתו כשנשא נאום בטלוויזיה מערב הסעודית. בנאום היה נראה כי פניו של סאלח נכוו וידיו היו חבושות. בנאומו הבטיח כי יפעל לרפורמות וטען שעוד יחזור לתימן וימשיך לכהן כנשיא[13].
למרות הבטחתו, הרשויות הסעודיות הודיעו שסאלח התחרט ואינו מתכוון לשוב, בעיקר בגלל לחץ אמריקאי וחשש מפני העמדתו לדין בתימן, כפי שנעשה לנשיא מצרים לשעבר חוסני מובארכ, שמשפטו שודר בשידור חי[14]. ב-16 באוגוסט הופיע בפעם נוספת נשיא תימן בטלוויזיה התימנית הממלכתית, והודיע כי בכוונתו לשוב לארצו בקרוב. ראש ממשלת תימן, עלי מוחמד מוג'אוור, שב למדינה ב-24 באוגוסט והנשיא סאלח חזר לתימן ב-23 בספטמבר[15][16]. לאחר שיבתו, הודיע סאלח ב-8 באוקטובר כי הוא מתכוון להתפטר מתפקידו כנשיא תימן בעוד מספר ימים[17].
ב-23 בנובמבר חתם סאלח בטקס שנערך בערב הסעודית בחסות בית המלוכה הסעודי ובנוכחות מנהיגי האופוזיציה בתימן על הסכם העברת סמכויות לסגנו אל האדי. ההסכם נוסח על ידי מדינות המפרץ וקבע כי סאלח ישמור זמנית על תוארו, אך יעביר את סמכויותיו במהלך החודש הקרוב לסגנו. תוך שלושה חודשים, יתקיימו בחירות בתימן לתפקיד הנשיא, שבהן לא יתמודד סאלח אך ההסכם העניק לו ולמקורביו חסינות מפני העמדה לדין."הפילוג של עשרת החודשים האחרונים השפיע באופן משמעותי על תימן בתחומי התרבות, הפיתוח והפוליטיקה", אמר סאלח. רבים מבני משפחתו של סאלח ממשיכים לאייש תפקידי מפתח בצבא ובכוחות הביטחון, שמפולגים בין תומכיו למתנגדיו. נשיא ארצות הברית, ברק אובמה, אמר: "ארצות הברית מברכת על החלטת הנשיא להעביר מייד את סמכויותיו לסגנו. זה צעד חשוב לעם התימני, שמגיעה לו ההזדמנות לקבוע את עתידו"[18].
מעבר השלטון לא עבר בצורה חלקה עקב מאבקי כוחות בין החות'ים לבין קבוצות אחרות בצפון תימן במקביל לפעילות טרור מצד לוחמי אל-קאעידה. בספטמבר 2014, כבשו לוחמים חות'ים שטחים נרחבים מצנעא, והכריזו על הקמת "ממשלת אחדות" הכוללת ייצוג למיעוטים. בינואר כבר שלטו המורדים החות'ים כליל על אל-חודיידה וצנעא. ב-20 בינואר2015 השתלטו המורדים החות'ים על הבירה צנעא, פרצו אל ארמון הנשיאות והכניסו את הנשיא עבד רבו מנסור האדי למעצר בית. כעבור מספר ימים האדי נאלץ להתפטר עם ממשלתו. המורדים הכריזו על "ניצחון המהפכה".
ב-26 במרץ 2015 פתחה קואליציה של מדינות ערביות ומוסלמיות, בהובלת ערב הסעודית, במבצע סופה נחרצת, שמטרתו להדוף את החות'ים ולהחזיר את השלטון לידי ממשלו של האדי. במהלך המלחמה בתימן הותקפו גם יעדים צבאיים ואזרחיים בערב הסעודית. באפריל 2016 נפתחו שיחות שלום בכווית בין נציגי החות'ים לנציגי הממשלה הגולה. לאחר מספר סבבים של שיחות למשא ומתן על עתידה של תימן כשלו שיחות השלום באוגוסט לאחר שהחות'ים הכריזו על הקמת מועצת שלטון שתנהל את ענייני המדינה.
ב-4 בדצמבר2017 נהרג הנשיא לשעבר עלי עבדאללה סאלח בידי המורדים החות'ים[20].
ענבל נסים-לובטון ועוזי רבי, "תימן: מ'מהפכת הצעירים' למלחמה אזורית", בתוך: אלי פודה, און וינקלר (עורכים), הגל השלישי: מחאה ומהפכה במזרח התיכון, הוצאת כרמל, 2017, עמ' 174–199.
