הדלתה של הדנובה היא סביבה דינאמית מאוד, כך למשל גדלה הדלתה כל שנה בכ-40 מטר לערך כתוצאה מהסחף המגיע מהנהר דנובה. על פי עדות הרודוטוס מלפני כ-2,500 שנה, התחלקה הדנובה לשבע זרועות על מנת ליצור את הדלתה, אך כיום מתחלקת הדנובה בסמוך לעיר טולצ'ה לשתי זרועות, תעלת קיליה (Chilia) ותעלת טולצ'ה (Tulcea). בהמשך מתפצלת תעלת טולצ'אה לשתי זרועות, תעלת סולינה (Sulina) ותעלת גאורגה הקדוש (Sfântu Gheorghe). עוד תעלות משנה רבות נוספות מחלקות את הדלתה לאזורים בהם גדל הקנה, לביצות וליערות, שחלקם מוצפים באביב ובסתיו.
בדלתה של הדנובה, אחרי כל השינויים שחלו בה, נותרו עדיין 670 אגמים עם שטח של כ-300 קילומטרים רבועים[1].
בים השחור, במרחק של 44 ק"מ מהדלתה, מצוי אי הנחשים, טריטוריה השייכת לאוקראינה שרומניה טוענת לבעלות עליה.
בדלתה של הדנובה יש 1,200 מינים של צמחים, 300 מינים של עופות ו-45 מינים של דגי מים מתוקים באגמים הרבים שבה ובביצות. מדי שנה מגיעים מיליוני עופות מאזורים שונים בעולם (אירופה, אסיה, אפריקה והמזרח התיכון) לקנן בדלתה. כ-2,733 קמ"ר משטח הדלתה הוכרז כאזור מוגן ולכן סגור לדיג ולציד. ארגון אונסק"ו הכריז על הדלתה כאתר מורשת עולמית ב-1991 וכעל שמורה ביוספרית ב-1998 (הכולל גם את חלקה האוקראיני של השמורה; החלק הרומני הוכר בידי הארגון כשמורה ביוספרית כבר ב-1979 והורחב ב-1992).
תושבים
בול דואר המוקדש לדלתת הדנובה
כ-15,000 איש מתגוררים בדלתה, רובם חיים מדיג מתוך קיאקים הבנויים מסורתית מעץ. ביניהם קהילת הליפובנים, צאצאים של "חסידי הפולחן הישן" שעזבו את רוסיה ב-1772 כדי להימנע מרדיפות דת. המרכז הראשי של קהילת הליפובנים בחלק האוקראיני של הדלתה של הדנובה היא וילקובו (Vilkovo).
