האני (במנדרינית תקנית: 哈尼族, בפין-יין: Hāní zú, בווייטנאמית: Người Hà Nhì) היא קבוצה אתנית שבניה מתגוררים בדרום-מזרח אסיה. בסין מתגוררים מעל ל-700,000 נפשות המהווים מעל ל-90% מבני הקבוצה, רובם בדרום מחוזיונאן על רכס הרי אָילָאו בין הנהר האדום לנהר המקונג. הקבוצה האתנית של ההאני היא אחת מ-56 הקבוצות האתניות המוכרות על ידי ממשלת סין. בווייטנאם מתגוררים כ-20,000 מבני ההאני, וההאני היא אחת מ-54 הקבוצות האתניות המוכרות בווייטנאם. בלאוס, שבה הם מכונים הוֹ ("Ho"), מתגוררים כאלף מבני ההאני.
המקור של בני ההאני אינו ידוע במדויק, אף שמשערים שאבותיהם הקדומים, שבט צ'יאנג הקדום היגר דרומה מרמת צ'ינגהאי-טיבט לפני המאה השלישית לספירה. על פי המסורת של בני ההאני הם צאצאים של הקבוצה האתנית של בני היי והם התפצלו ממנה כשבט נפרד לפני חמישים דורות. אחת מהמסורות העוברות בעל פה בכל משפחה היא דקלום של שמות האבות הקדומים של ההאני מהמשפחה הראשונה ועד למשפחתו של המדקלם.
מרבית בני ההאני מוגדרים כבעלי מעמד סוציואקנומי נמוך. אחוז האוריינות בקרבם הוא 29% בלבד, והממשל המרכזי דרג אותם במקום הנמוך ביותר בין הקבוצות האתניות הרשמיות של סין כשהם מקבלים ציון של 38.3% ב"מדד איכות החיים" בהשוואה לממוצע בסין של 62.7%. הם גם מדורגים במקום הגבוה ביותר בתמותת תינוקות, 107 תינוקות מתוך 1,000, ותוחלת החיים היא רק 58 שנים.[2]
טרסות האורז של בני ההאני
טרסות האורז של בני ההאני ביונאן
אבותיהם הקדומים של בני ההאני נאלצו להגר לאזורים בהם הם שוכנים כיום במאה השביעית לספירה. האזור אליו הגיעו, רכס הרי אָילָאו הררי מאוד, גשום, ובעת שהגיעו אליו, מיוער בצפיפות. בני ההאני ביראו חלק מהיער, הקימו טרסות על מורדות ההרים וגידלו בהן אורז, תוך פיתוח מערכת אקולוגית ייחודית המנצלת את תוואי הנוף, את יערות הפסגה ואת כמות המשקעים הגדולה. לאחר יותר מ-1,300 שנים של התרחבות משתרעות טרסות האורז של בני ההאני מדרום לנהר האדום על פני שטח נרחב של יותר מ-1,000 קילומטרים רבועים בארבע נפות בנציבות האוטונומית של חונְגְחֶה הָאנִי ויִי. ארבע הנפות הן: יְוֵּ'אן-יָאנְג (元陽縣, בפין-יין: Yuányáng Xiàn). חונְגְחֶה (红河县;, בפין-יין: Hónghé Xiàn), לוּצ'וּן (绿春县;, בפין-יין: Lǜchūn Xiàn) וגִ'ינְפִּינְג (金平, בפין-יין: Jīnpíng).
ההאני פיתחו טכנולוגיה לגידול אורז על מדרונות ההרים התלולים המתבססת על מערכת אקולוגית ייחודית המבטיחה יבולים קבועים גם בשנות בצורת. תרבותם של בני ההאני משקפת את עיסוקם בחקלאות. חגיהם קשורים לשתילת האורז ולקציר, שיריהם מתארים בצורה לירית את הפעולות השונות שעליהם לבצע במהלך הזריעה, השתילה והקציר, ואף מבנה בתיהם וכפריהם נגזרים מהקשר לחקלאות. ארגון אונסק"ו הכיר בחשיבות שימור מורשת תרבותית ייחודית זו, וב-2013 הכריז על אזור המאפיין מורשת זו בנפת יְוֵּ'אן-יָאנְג כאתר מורשת עולמית בשם הנוף התרבותי של טרסות האורז בחונְגְחֶה הָאנִי.
הכפר הטבעי
בית פטרייה של האני בווייטנאםאיכר מבני ההאני, ליד כפר פּוּדְווֹ בנפת יְוֵּ'אן-יָאנְג
בני ההאני עוסקים כולם בחקלאות ומתגוררים בכפרים. היחידה הבסיסית של המבנה החברתי של ההאני היא הכפר הטבעי,[3] כשכל הכפרים שווים במדרג החברתי. פעילויות חברתיות עיקריות כדוגמת פסטיבלים והעלאת קורבנות מתבצעות כשהכפר כולו משתתף. רוב התושבים מכפר מסוים הם קרובי משפחה, ובדרך כלל כפר חדש מוקם על ידי כפר אחר, כשהאוכלוסייה בכפר הוותיק גדלה מעבר ליכולת של השדות לספק את צורכי כולם.
מרבית הכפרים שוכנים על מדרון ההר מתחת לפסגה ומעל לטרסות האורז. הכפר בנוי סביב רחוב ראשי המקביל לקו הגובה של המדרון, שממנו יש דרכים למעלה אל היער הקדוש ולמטה אל טרסות האורז. בתי הכפר מסודרים לאורך רחוב זה. בנוסף יש בכל כפר של האני כמה אתרים ציבוריים: בתחתית הכפר מוקם "שדה מוֹצְ'יוֹ" (Moqiu) המוקף צמחייה. בשטח זה מייבשים את הדגן בתקופת הקציר ומקיימים את הפסטיבלים. בכניסה לכפר יש שער המנצל עצים טבעיים. כמו כן יש בכפר בריכה ציבורית או באר, טחנת קמח הפועלת על מים ומכונת דיש הפועלת על מים.
ההאני מתגוררים בבתים בני שתיים או שלוש קומות בנויים חזרן, בוץ, אבן ועץ המכוסים בקש הקרויים בתי פטרייה בשל צורתם. בשל הלחות הגבוהה הנפלטת מהקרקע באזור ההררי הסובטרופי של יונאן, הקומה הראשונה, הנמצאת במגע ישיר עם הקרקע, אינה מתאימה למגורים ומשמשת לגידול חיות משק. הדיירים מתגוררים בקומה השנייה, והקומה השלישית משמשת לאחסן דגן ומזון המוגנים מפני הלחות באמצעות מבנה הגג דמוי הפטרייה המאפשר אוורור. בני ההאני מחליפים את כיסוי הגג פעם בשנה או בשנתיים.
בכל כפר יש שלוש עמדות מפתח:
מיגוּ - מוכתר הכפר. בכל כפר יש שני גברים הנבחרים לתפקיד זה בבחירות דמוקרטיות שבהן משתתף ראש המשפחה בכל אחד ממשקי הבית. תפקידם לפתור סכסוכים על קרקעות, חלוקת מים או פיצוי בגין נזקים. מוסד זה קיים במקביל למנהלת הכפר שהקימה סין ופועל בשיתוף פעולה אתו, כשלעיתים המיגו ממונה על יד המדינה לנהל את הכפר.
מוֹפּי - השמאן. הוא אחראי על ביצוע הטקסים הדתיים ושימור המסורת של ההאני באמצעות חינוך הילדים. מכיוון שאין להאני שפה כתובה, אחראי המופי להעביר לדורות הבאים בעל פה את השירה העשירה שנוצרה במהלך למעלה מאלף השנים של קיום ההאני, שירה שבחלקה הגדול היא אוסף של הוראות על אורח החיים וטקסי הדת והוראות מעשיות לביצוע הפעולות החקלאיות השונות. המופי נחשב "איש קדוש" אצל ההאני, כמי שמסוגל לתקשר עם האלים ולהעביר לפשוטי העם את הציוויים האלוהיים, למנוע אסונות, לנבא עתידות ולרפא חולים. הוא קובע מועדים לזריעה, שתילה וקציר, ועורך טקס דתי לפני כל אירוע כזה. המופי גם אחראי על טקסי המעבר: נתינת שם לתינוקות, ניהול החתונות וטקסי הקבורה.
האומן - תוארו של הנפח המחשל את כלי העבודה החקלאיים. לאומן יש מעמד חשוב בכפר אף שאין לו סמכות מנהלית או רוחנית, בשל החשיבות הגדולה שמייחסת החברה האגררית של בני ההאני למחרשות ולמגלים.
תפקידים נוספים הנקבעים בבחירות דמוקרטיות, הם האיש האחראי תחזוקת תעלות המים והאיש האחראי על שמירת היערות (בדרך כל המיגו). תפקידו של האחראי על התעלות להבטיח תחזוקה שוטפת של מערכת התעלות המסועפת המובילה מים מהמעיינות הטבעיים בפסגת ההר אל השדות, וקביעת חלוקת המים בין השדות השונים, בייחוד בתקופה שבין יש חוסר יחסית במים. שכרו של האחראי על התעלות משולם באורז או בכסף שאוספים כל בני הכפר.
תרבות
לבוש
לבוש יומי טיפוסי של האני בסיןחליל של בני ההאניאישה וילד מהקבוצה האתנית הוֹ (האני) בלאוס
הלבוש המסורתי של ההאני עשוי מבד מקומי צבוע בגוון כחול כהה עד שחור. הבחירה בגוון זה נעשתה מצד אחד מטעמים מעשיים, הוא נועד לשמור על החום ולהסוות את הלכלוך של העבודה בשדות, ומטעמים היסטוריים של הפסיכולוגיה הקבוצתית הדוגלת ב"התנתקות מהעולם וחיים בבדידות". הבגדים של ההאני משקפים את נוף מגוריהם. הרקמות על הבגדים וכדוריות הכסף, אותם תופרים לבגדים, מאורגנים כשכבות על גבי שכבות המתפתלות במגוון צורות ודומים בכך לטרסות האורז. נשים נשואות ונשים שילדו נוהגות לסרק את שערן בצורת קרן המכוסה בכיסוי בד המכונה "מוֹחֶה". על המוֹחֶה יש 12 קפלים המתכנסים בבסיס הכיסוי, ואף הם מזכירים את הטרסות.
הגברים לובשים מעיל קצר קל צמוד, מכנסיים ארוכים רחבים, וכיסוי ראש מבד לבן או שחור. הלבוש של הנשים משתנה בהתאם למשפחה המורחבת אליה הן משתייכות. באזור אתר המורשת של טרסות האורז נוהגות הנשים ללבוש מעיל קצר בלא צווארון הנרכס מתחת לבית השחי, ווסט תואם ללא כפתורים, מכנסים רחבים בעלות גזרה ישרה שמותניהם ומפתחם רחב שנועדו להקל על העבודה בשדות. אין הבדל בלבוש של ילדים וילדות מתחת לגיל שבע.
שירה, מוזיקה ומחול
במרוצת הדורות פיתחו ההאני תרבות עשירה של שירים, מוזיקה ומחול. השירים נחלקים לכמה סוגות: הָאבָּה (שירי עם), אָאצִ'יקוּ (שירי אהבה), אָאמִיצֶ'ה (שירי ילדים) ושָׁאנ’גֶה (שירי ההרים). תוכן השירים משקף את כל היבטי החיים החברתיים והם מושרים בפעילויות חברתיות כדוגמת הקרבת הקורבנות וחגים, כחלק מהעברת המורשת התרבותית או בעת חיזור. את שירי ההרים נוהגים לשיר גברים ונשים מחוץ לכפר כשהם בחברת בני המין השני. ההאני ידועים בשל שירתם הפוליפונית. בשנת ה-90 של המאה ה-20 נתגלתה בקרבם שירה פוליפונית בת שמונה קולות.[4]
המחול של בני ההאני ססגוני וכולל מגוון תנועות. סוגי המחול כוללים מחולות דתיים, מחולות עבודה ומחול בידורי. מחולות העבודה מתארים בצורה ריאליסטית פעולות מהחיים כדוגמת מחול שתילת האורז, מחול קטיפת הכוסמת, מחול לכידת הדגים וכו'. מחולות עממיים נוספים כוללים את מחול דרורי העץ, מחול המניפה, מחול צינור החזרן וכו'. מחולות דתיים נוהגים לבצע במסגרת לוויות, כשמחול דרורי העץ הוא האופייני ביותר. מחול המניפה החל כמחול דתי אותו ביצעו בלוויות או במסגרת העלאת המנחות במסגרת פסטיבל אָנְגְמָאטוּ ופסטיבל קוּגָ'אגָ'ה.
כלי הנגינה המסורתיים של ההאני כוללים חלילית מקנה חזרן שבה שבעה חורים ופיה מפליז המכונה "לאבי" (俄比) או בָּווּ (Bawu), לאוטה בת שלושה מיתרים המכונה "לאהה", ובת ארבעה מיתרים המכונה סְה-שְׂייֵן (Sixian) וקנה אורז.
דת
בשל היותם חברה אוטרקית סגורה, לא הייתה כמעט השפעה של דתות חיצוניות על בני ההאני, חלק קטן מההאני אמצו את הבודהיזם מזרם הטהרוואדה. הדת של רוב בני ההאני היא פוליתאיסטית ואנימיסטית. הם מאמינים כי לכל דבר יש נשמה ומעלים מנחות למגוון אלים: "אל השמים", "אל האדמה", "אל העץ", "אל המים" ו"אל משק הבית". על פי אמונתם היו לבני האדם, ליצורים השונים, לעשב ולעצים אב קדמון משותף וכולם חולקים אותו מרחב מחיה. משום כך נוהגים בני ההאני שלא להרוג "מזיקים", חרקים הפולשים לטרסות האורז נחשבים כברנשים חצופים שעזבו את מקום מגוריהם הקבוע ויעזבו אחרי שישתעשעו מעט. אמונה זה שימרה את המגוון הביולוגי בסביבתם הקרובה ויצרה דו-קיום הרמוני בין האדם לטבע.
הם מעריצים במיוחד את החיוּת של העצים, שלהם אורך חיים גדול משל בני האדם. מהערצה זו נולד "פולחן העץ הקדוש". מעל לכל כפר יש חורשה קדושה המכונה גָ'אי שֶׁן לִין (Zhai Shen Lin), שבה אחד העצים, בדרך כלל החזק והגבוה ביותר, נבחר כעץ קדוש ובו שוכנת רוחו של אל הכפר. ההאני מאמינים כי העץ הוא מקור החיוניות של הכפר, האל השוכן בו מגן על הכפר, ומבטיח את פיתוחו. בחודש השני על פי לוח השנה הירחי המיוחד לבני ההאני נוהגים בני הכפר לערוך מול העץ הקדוש טקס המכונה אָנְגְמָאטוּ (Angmatu - העלאת המנחה לאל הכפר).
פולחן חשוב נוסף הוא "הסגידה לנשמת האורז". בני ההאני מאמינים כי על ידי אכילת האורז שזה עתה נקצר הם הופכים את הנשמה של האורז לחומר ובכך מאריכים את חייהם. פולחן זה קשור לפולחן הסגידה לעץ הקדוש. ביום השלישי שלאחר טקס הסגידה לעץ במהלך פסטיבל האָנְגְמָאטוּ יוצא המוֹפּי לזרוע כמה זרעים, כסמל לכך שלזרעים הוענקה חיוניות מהעץ הקדוש. כחלק מ"טקס טעימת האורז החדש" נוהגים בני ההאני לתלות את השיבולת הראשונה של האורז שנקצרה מעל עמוד האבות הקדומים בבתיהם, ובכך הם יוצרים מעין עץ קדוש זוטא בביתם וממזגים בין פולחן העץ הקדוש לפולחן נשמת האורז.
לוח השנה שפיתחו בני ההאני הוא לוח שנה ירחי עם התאמות לעונה החקלאית. ההאני מחלקים את השנה לשלוש עונות: "העונה הקרה" שבה עיקר הפעילות היא תחזוקת הטרסות והכנה לחריש של האביב, "העונה החמה" שבה חורשים, שותלים ומנהלים את הטרסות והעונה הגשומה והפושרת שבה מתבצע הקציר. גם החגים והפסטיבלים העיקריים קשורים לאירועים מרכזיים בחקלאות:
פסטיבל אָנְגְמָאטוּ (Angmatu – בשפת ההאני "העלאת המנחה לאל הכפר") – הפסטיבל נועד לחגוג את סיום החורף ותחילת האביב, עונת הזריעה, ותחילת הפעילות החקלאית. זהו הפסטיבל הגדול והחגיגי ביותר ומשתתפים בו כל בני הכפרים. הפסטיבל נמשך שלושה ימים שבהם לא עובדים ובמהלכו מבוצעת הקרבת קורבנות לעץ הקדוש ביער הקדוש שאותם תורמות כל המשפחות בכפר.
פסטיבל קוּגָ'אגָ'ה (Kuzhazha – תעתיק לפין-יין של השם בשפת ההאני) – נערך בחודש יוני, תחילת אמצע הקיץ, התקופה שבה האורז מגדל שיבולים ופורח. מטרת הפסטיבל בן שלושת הימים ליצור הפסקה למנוחה לפני הפעילות הנמרצת של הקציר. במהלך החג מקריבים פרות ומקימים ממגורה. כל משפחה חוגגת בהכנת עוגות, בישול אורז ושתיית יין. עם סיום הפסטיבל מתחיל קציר האורז.
פסטיבל גָ'אלֶטֶה (Zhalete) – שבו ההאני חוגגים את סיום הקציר, כניסת השנה החדשה ותחילת החורף. הפסטיבל מתחיל בהעלאת מנחות של בשר ויין לאל האדמה המגן על הטרסות, כהבעת תודה ושיתוף האלים והאבות הקדמונים ביבול המוצלח. בלילה האחרון של החג נערך "משתה הרחוב הארוך" שבו מחויבים כל הגברים בכפר להשתתף. שולחנות נפרשים לאורך הרחוב לפני ביתו של המופי. כל המשפחות אמורות להביא את האוכל הטוב ביותר שבו ישתפו כפריים אחרים. במהלך המשתה מוביל המופי את הטקס בהשמעת שירים עתיקים, המשתתפים מברכים איש את רעהו, ומשפחות שבהם נולד ילד במהלך השנה, יבשרו על כך במעמד זה ויגישו כד של יין אורז.
.jpg)
