האופרה הלאומית האנגלית, היושבת בקוליסיאום של לונדון בסנט מרטינז ליין היא להקת האופרה הלאומית של אנגליה ואחת משתי להקות האופרה של לונדון, לצד בית האופרה המלכותית, קובנט גארדן. הלהקה התפרסמה בסגנון התיאטרלי לאין שיעור של הצגות האופרה המאפיין אותה, במשיכת זמרים מוכשרים שאינם ידועים כל כך, לעיתים קרובות בהפקות מודרניות, ובשירה באנגלית. עוד מאפיין את הלהקה מחיר נמוך יחסית לכרטיסים להפקות אופרה בקנה מידה גדול.
תולדות התזמורת
בשנת 1898 הציגה ליליאן בייליס סדרה של קונצרטים אופראיים בתיאטרון אולד ויק. כעבור כעשר שנים, הקימה שם להקת תיאטרון, שה עלתה תחילה גרסאות "מקוצצות" של מחזות שייקספיר. אחרי שצירפה ללהקה קבוצת רקדנים קטנה (שנפרדה בהמשך מן התיאטרון והייתה לבלט המלכותי); תיאטרון סדלר'ס ולס נפתח ונוצרה להקת האופרה ויק-ולס.
הלהקה יצאה לסיור הופעות בזמן שהתיאטרון היה סגור בזמן מלחמת העולם השנייה. היא שבה כלהקת האופרה סדלר'ס ולס והתיאטרון נפתח מחדש בהצגת "פיטר גריימס" של בנג'מין בריטן, מלחין האופרה האנגלי הראשון מאז הנרי פרסל שזכה לתהילה בינלאומית. (מלבד ארתור סאליבן, שכתב את "אופרות סאבוי" הפופולריות אבל רק אופרה אחת גדולה, "אייבנהו"). בויד ניל ניצח על הלהקה משנת 1944 עד 1946. בשנת 1968 עברה האופרה של סדלר'ס ולס מתיאטרון סדלר'ס ולס אל תיאטרון הקוליסאום; כעבור שש שנים, שונה שם הלהקה לאופרה האנגלית הלאומית.
התקופה החזקה ביותר בתולדות האופרה הלאומית האנגלית נחשבת בדרך כלל לשנות ה-80', כאשר פיטר ג'ונאס היה המנהל הכללי, דייוויד פאונטני המנהל האמנותי ומרק אלדר המנהל המוזיקלי; תקופה זו נודעה בכינוי "שנות תחנת הכוח"..[1]
אחרי קבלת בעלות גמורה על תיאטרון הקוליסאום, החלה הלהקה בתוכנית שיפוץ ושיקום של ארבע שנים שהסתיימו ב-2004. למשך תקופת השיפוצים קבעה הלהקה את ביתה הארעי במרכז האמנויות ברביקן. בין מממני השיפוצים גם מרטין סמית, היושב ראש של האופרה האנגלית הלאומית מאז 2001.
אחרי שנים אחדות של קשיים פיננסיים וחילופי מנהלים, הכריזה האופרה הלאומית האנגלית במרץ 2006 על המנהל המוזיקלי הבא שלה, אדוארד גרדנר, שמינויו נכנס לתוקף במאי 2007.[2] הזמנות הניצוח של האופרה בניהולו של גרדנר לעונת 2007-08 כוללות הפקות של כרמן ואאידה.[3]
קשייה הכספיים של האופרה לא מצאו עדיין פתרון. קיצוצים בכוח האדם לא הספיקו ועל פי הדו"ח השנתי האחרון שלה, תיאלץ הלהקה למכור כמה מנכסיה כדי להחזיק מעמד.[4]
רפרטואר
האופרה הלאומית האנגלית מבצעת את כל האופרות באנגלית, אף כי נשקלת האפשרות להכניס כתוביות. בעונת מאי-דצמבר 2005 העלתה האופרה את "הדמעות המרות של פטרה פון קנט" מאת ג'רלד בארי, חליל הקסם של מוצרט, "הדיאלוגים של הכרמליטיות" מאת פולנק, "סאלומה" של ריכרד שטראוס, "מאדאם בטרפליי" של פוצ'יני, "אחשוורוש" של הנדל ו"בילי באד" של בנג'מין בריטן.
במשך השנים פיתחה לעצמה הלהקה דפוס מובהק ברפרטואר ובבימוי. האופרות החשובות והנודעות מבוימות לעיתים קרובות בתלבושות ותפאורות מודרניות והדעות בנושא זה חלוקות. יש הגורסים, שגישה זו מרחיבה את קהל הצופים הפוטנציאלי ולעומתם יש הטוענים, שצופים רבים מדירים רגליהם מהפקות האופרה הלאומית האנגלית בדיוק מסיבה זו. (טיימס, יולי 2002).
אבני דרך חשובות בדרכה של האופרה הלאומית האנגלית הן שתי הפקות בבימוי מלא של מחזור הטבעת של ריכרד וגנר; הפקות סדירות של אופרות חדשות; השבה לבימה של אופרטות (בעיקר של גילברט וסאליבן) ומחזות-זמר; הפקות מזומנות של אורטוריות בלבוש אופראי נמלא; וההימנעות מאופרות בל קנטו, שהתצוגה הווקאלית שלהן מעיבה על תוכנן המוזיקלי והדרמטי.
מחזור הטבעת
הפקות מחזור הטבעת בשנות ה-70' היו ציון דרך חשוב בהתפתחות הלהקה. מנהל המוזיקה בשנים ההן, צ'ארלס מקקראס, בעצמו פרשן וגנר מנוסה, הפקיד את הניצוח בידי רג'ינלד גודול, שהיה במשך שנים שותף זניח בסגל קובנט גארדן. כישרונו של גודול כווגנריאן - אם גם איטי - התגלה לבסוף וזכה להערכה הראויה. הפקות המחזור הציגו תרגום חדש של אנדרו פורטר ועיצובי התפאורה והתלבושות של ראלף קולטאי היו מרשימים, בלי להיתפס לאפקטים של הפקות מאוחרות יותר, שרבים ראו בהם תחבולות מיותרות. את הצלחת הזמרים בהפקות אפשר לשפוט על פי הקלטה חיה מלאה של EMI. בין הזמרים היו נורמן ביילי, ריטה הנטר ואלברטו רמדיוס.
לראשונה מזה 30 שנה חזרה טבעת הניבלונגים של וגנר לבימה באנגלית, במקביל לחגיגות ה-30 של הלהקה כאופרה האנגלית הלאומית. לאחר הפקות קונצרטנטיות במשך שלוש העונות הקודמות, ניצח המנהל המוזיקלי של האופרה על הלהקה בהפקה חדשה של פילידה לויד, עם תפאורות של ריצ'רד הדסון ותאורה של סיימון מילס. הטקסט תורגם מחדש בהזמנת האופרה הלאומית האנגלית בידי ג'רמי סאמס. זהב הריין, ולקיריות וזיגפריד עלו כולן בשנת 2004, שנת יובל ה-100 לקוליסאום, והפקת דמדומי האלים השלימה את המחזור החדש באביב 2005. ההפקה בלטה בשימוש שנעשה בה בתפאורות ותלבושות מינימליסטיות בהתאם לרוח הזמן. בין המבקרים היו שראו את ה"מחזור" של פילידה לויד כעולה על זה של בית האופרה המלכותית כמעט בכל המובנים, אם כי רבים אחרים סברו, שהיה מבולבל וכי הגישה "הפשטנית ללא רחם" הועילה רק להפחית מערכו של מחזור הטבעת של וגנר. ביקורת נמתחה גם על רמת השירה והניצוח של ההפקה.
בית האופרה
תיאטרון קוליסאום, הסמוך לכיכר טרפלגר, הוא אחד התיאטראות הגדולים והמצוידים ביותר בלונדון. התיאטרון נפתח ב-1904, יצירתם של מנהל התיאטרון אוסוולד סטול ושל אדריכל התיאטרון פרנק מצ'אם. שאיפתם הייתה לבנות "היכל בידור עממי", הגדול והמשובח ביותר בדורו. האופרה הלאומית האנגלית עברה אל התיאטרון בשנת 1968 והעבירה לידיה את הבעלות המלאה עליו בשנת 1992. התיאטרון היה בין הראשונים להתקנת תאורה חשמלית בלונדון. הוא עבר שיפוצים מקיפים בין 2000 ל-2004 ומכיל את הבמה הרחבה ביותר בלונדון. במועד בנייתו גם הותקנה בו במה סובבת, אך כמעט לא נעשה בה שימוש.
אולפני דקה לשעבר במערב האמסטד משמשים כאולם החזרות של האופרה הלאומית האנגלית.
מנהלים מוזיקליים (רשימה חלקית)
ראו גם
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
.svg){kind=spacer}
