דורותי אליסון (באנגלית: Dorothy Allison; 11 באפריל 1949 - 6 בנובמבר 2024) הייתה סופרת ומשוררת אמריקאית. הסגנון והתמות בכתיבתה היו של דרום ארצות הברית, והיא התמקדה בנושאים של מאבקים מעמדיים, התעללות מינית, התעללות בילדים, פמיניזם ולסביות. היא הזדהתה כלסבית פמית וכבדס"מית.[1] היא זכתה במספר פרסים עבור כתיבתה, כולל פרס למדא לספרות.
ביוגרפיה
ילדות
אליסון נולדה בגרינוויל, צפון קרולינה, לרות אליסון, נערה עניה בת 15 וחודש, שעבדה כמלצרית וכטבחית. בגיל עשרים, כשאליסון הייתה בת חמש, רות נישאה, ותוך זמן קצר החל אביה החורג להתעלל בה מינית. ההתעללות נמשכה עד שאליסון הייתה בת 13, והיא אף נדבקה ממנו בזיבה, שלא אובחנה עד שהייתה כבר בשנות העשרים לחייה, וכתוצאה מכך היא נהייתה עקרה.[2] האב החורג היה גם מכה את אליסון, ובגיל שמונה האם עזבה אותו לתקופה של שבועיים לאחר שהכה את דורותי באופן כל כך חמור שהמשפחה המורחבת לא יכלה להתעלם, אבל אחרי זה היא חזרה אליו, ולמעשה נשארה איתו עד מותה.
המשפחה הייתה ענייה מאוד, ונקלעה לחובות רבים. כשאליסון הייתה בגיל העשרה, המשפחה עברה לפלורידה כדי לברוח מהנושים. למרות שמצבה הכלכלי של המשפחה לא השתפר, ואמה חלתה ועברה ניתוחים שגרמו לחובות נוספים, והאלימות במשפחה לא פסקה - המעבר שפר עם אליסון. היא כתבה על כך שבצפון קרולינה, גורלה היה ידוע מראש - היא הייתה "מהצד הלא נכון" של העיר, מהמעמד "המחוק", ואילו בבית הספר בפלורידה לא התייחסו אליה כאל מקרה אבוד, וכתוצאה מכך היא הייתה לראשונה ממשפחתה שסיימה לימודי תיכון.
תקופת הלימודים
בשנות השבעים המוקדמות, אליסון למדה אנתרופולוגיה בקולג' בעזרת מלגה. בזמן הלימודים, היא הצטרפה לקולקטיב נשים והחלה את הפעילות הפמיניסטית שלה. היא כתבה שהיו אלה "הפמיניסטיות המיליטנטיות" האלה שעודדו אותה לכתוב.[3] היא סיימה בהצלחה תואר ראשון, והחלה לימודים לתואר שני באוניברסיטת פלורידה סטייט.
קריירה
כשלא היה לה מספיק כסף להמשיך את לימודיה, אליסון עבדה במגוון עבודות, כולל כמנקה, בבר סלטים, וכמורה מחליפה. בתקופה זו, היא התחילה לצאת עם נשים ולפתח את הפוליטיקה הלסבית-פמיניסטית הרדיקלית שלה. היא עברה מבית אמה לדירה משלה, ומכאן התפתחה לכיוונים חדשים, תוך כדי התרחקות ממשפחתה. היא פתחה יחד עם נשים מהקולקטיב חנות ספרים פמיניסטית, ובלילות הייתה כותבת במחברות סיפורים על ילדותה, על התעללות פיזית ומינית, על עוני, ועל תשוקתה לנשים. רשומות אלה הפכו לימים לבסיס לספריה.
ב-1979 עברה לניו יורק, שם המשיכה את לימודיה, וב-1981 סיימה בהצלחה תואר שני באנתרופולוגיה עירונית מניו סקול.
אליסון הייתה דמות מרכזית במחלוקות פנים-פמיניסטיות שנקראו "מלחמות הסקס הפמיניסטיות"
או "מלחמות הסקס הלסביות". המחלוקות התנהלו בין פמיניסטיות המתנגדות לפורנוגרפיה לבין פמיניסטיות שלימים החלו להיקרא "סקס פוזיטיב". אליסון השתתפה בפאנל בכנס מיניות בשם "Towards a Politics of Sexuality" במכללת ברנרד ב-1982, בזמן שהתא הניו-יורקי של נשים נגד פורנוגרפיה ניהל מחאה מחוץ לבניין, וקרא למשתתפות "טרוריסטיות אנטי-פמיניסטיות". הוא אפילו האשים את אליסון שהיא מעודדת התעללות מינית בילדים בגלל תוכני כתביה. בתגובה, אליסון הוציאה קובץ שירים בשם "הנשים ששונאות אותי: שירים מאת דורותי אליסון", שירים שהביאו לה הכרה רבה בקהילת הלהט"ב.
בתקופה זו, התפרנסה מהוראה במכללות, וגם כתבה בפרסומים כמו The Village Voice, New York Native ואחרים.
ב-1988 אליסון פרסמה אנתולוגיית סיפורים קצרים אוטוביוגרפיים בשם Trash: Short Stories, עליה זכתה בשני פרסי למדא. את הספר התחילה לכתוב כתגובה לביקורת על סיפור שאהבה של המבקרת הספרותית מאב סגרסט, שהשתמשה בביטויים כמו "זבל לבן" שהכעיסו את אליסון, שהייתה נחושה למגר את הסטריאוטיפ, על פיו אנשים מדרום ארצות הברית הם אנאלפביתים, טיפשים, נחותים מוסרית ועוד.
את ספרה המפורסם ביותר, הממזרה מקרולינה, היא הצליחה לפרסם ב-1992, לאחר עשר שנות עבודה. גם הספר הוא סמי-אוטוביוגרפי, ונוגע בנושאים שהיו המרכזיים לכתיבתה: החיים בדרום, התעללות מינית ועוני. ב-1996 הספר עובד לסרט טלוויזיה בבימויה של אנג'ליקה יוסטון, אך בגלל תוכנו הגרפי שודר לבסוף בערוץ הכבלים Showtime במקום בערוץ TNT כמתוכנן. הסרט זכה בפרס אמי ובפרסים אחרים, ואף הוקרן בפסטיבל הקולנוע בקאן. בקנדה הסרט נאסר לשידור, עד שההחלטה בוטלה בערעור משפטי ב-1997. במדינת מיין בארצות הברית, חל איסור על שימוש הספר בבתי ספר.
ב-1998 פרסמה את הספר Cavedweller, שזכה במספר פרסים. בשנה זו היא גם יסדה את הפרס Independent Spirit. תמיכתה במיזמים עצמאיים בעולם הספרות וההוצאה לאור היה עקרון שליווה אותה לאורך כל הקריירה שלה. הפרס מיועד לסייע לסופרים ולמשוררים חדשים להתפרסם, ולהציג לקהל הקוראים עבודות שאלמלא ההוצאות הקטנות לא היה נחשף אליהן.
ב-2002 יצאה מהדורה מחודשת של Trash, עם תוספת סיפור חדש בשם "חמלה", שנבחר לרשימת הסיפורים הטובים ביותר מהדרום בשנת 2003, ולרשימת הסיפורים הקצרים האמריקאים הטובים ביותר באותה השנה.
ב-2007 אליסון הודיעה שהיא עובדת על רומן חדש בשם She Who.
כתיבתה
תמות מרכזיות בכתיבה של אליסון כללו מאבק מעמדי, התעללות מינית, נשים, לסביות, פמיניזם ויחסים משפחתיים.
אליסון מנתה בין השפעותיה את טוני מוריסון, אודרי לורד, אדריאן ריץ', פלאנרי אוקונר, ג'יימס בולדווין וג'ול גומז.
אקטיביזם
אליסון החלה את האקטיביזם הפמיניסטי שלה בזמן הלימודים, ומעולם לא הפסיקה. היא פרסמה מאמרים, השתתפה בפאנלים ובכנסים, הייתה פעילה בתחום safer sex וקידמה נראות פמית. היא הייתה אחת המייסדות של מאפיית המין הלסבית (Lesbian Sex Mafia), ארגון שמציע תמיכה ומידע לנשים מכל אוריינטציה מינית וזהות מגדרית.[4]
חיים אישיים
אליסון התגוררה במונטה ריו, קליפורניה, יחד עם בת זוגה אליקס ליימן ובנה, וולף.
נפטרה ב-6 בנובמבר 2024.
עבודות
פרסומים
- The Women Who Hate Me: Poems by Dorothy Allison (1983)
- Trash: Short Stories (1988)
- The Women Who Hate Me: Poetry 1980-1990 (1991)
- Bastard Out of Carolina (1992)
- Skin: Talking About Sex, Class & Literature (1994)
- Two or Three Things I Know for Sure (1995)
- Cavedweller (1998)
- She Who (TBA)
פילמוגרפיה
- Bastard Out of Carolina (1996)
- 2 or 3 Things But Nothing for Sure (1997)
- After Stonewall (1999)
- Cavedweller (2004), directed by Lisa Cholodenko with Aidan Quinn and Kyra Sedgwick
במה
- Cavedweller (2003), adapted for stage by Kate Moira Ryan at the New York Theatre Workshop
פרסים
- 1989 - Lambda Literary Award "Best Lesbian Small Press Book" for Trash: Short Stories
- 1989 - Lambda Literary Award "Best Lesbian Fiction" for Trash: Short Stories
- 1992 - National Book Award finalist for Bastard Out of Carolina
- 1992 - Ferro-Grumley Award for Bastard Out of Carolina
- 1992 - Bay Area Book Reviewers Award for Bastard Out of Carolina
- 1995 - Lesbian Book Award for Skin: Talking About Sex, Class And Literature
- 1995 - New York Times Book Review notable book of the year Two or Three Things I Know for Sure
- 1998 - Lambda Literary Award "Best Lesbian Fiction" for Cavedweller
- 1998 - Lillian Smith Prize finalist for Cavedweller
- 2007 - Jim Duggins Outstanding Mid-Career Novelists' Prize (Saints and Sinners Literary Festival)[5]
ראו גם
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
