המונח "דואלפקאר" מפנה לכאן. לערך העוסק בטיל בליסטי איראני, ראו זולפיקאר.
איור של חרב ד'ו אל-פִֿקארחרב ד'ו אל-פִֿקאר על דגלעות'מאני, 1810
ד'ו אל-פִֿקאר (בערבית: ذُو ٱلْفَقَار) היא חרבו האגדית של עלי בן אבי טאלב חתנו ובן דודו של הנביא מוחמד, שלפי המסורת הייתה החרב הראשונה באסלאם, והעבר עלי ידי הנביא מוחמד לחתנו ובן דודו עלי בן אבו טאלב בקרב בדר. החרב נחשבת לאחד מהסמלים האסלאמיים המוכרים ביותר. על פי אגדות המוסלמים-השיעים החרב היא בלתי מנוצחת.
היסטוריה
לפי האמונה הסונית, החרב ניתנה לנביא מוחמד בקרב בדר (بدر) בשנת 625, אך איננה חרב שמיימית, כלומר, לא ניתנה על ידי המלאכים.
שמה המלא של החרב בתעתיק מערבית נכתב כ-ד'ו אל-פִֿקאר, או כד'ו אלפִֿקאר, אך משמעותו איננה לגמרי ברורה. המשמעות המועדפת למילה "ד'ו / זו" (ذو) בשם החרב היא "אדון של", המציין בעלות על חפץ כלשהו.
למילה "פִֿקאר" אין משמעות ברורה. יש הסבורים כי היא מציינת את חוליות הגב או עצמות עמוד השדרה המונחות בסדר קבוע זו אחר זו, או לחלופין מתכוונת לסידור הכוכבים בקבוצת הכוכבים אוריון .[2]
רקע אגדי
לפי האגדה המוסלמית, המילה "ד'ו" מכוונת לנביא מוחמד, כלומר הוא הבעלים של החרב. מוחמד העביר את החרב לחתנו ובן דודו, עלי איבן אבו טאלב לפני הקרב על או'חוד כדי להחליף את חרבו שנשברה. מכאן עולה בעיה: אם החרב שייכת למוחמד, לא הגיוני שהיא תינתן לעלי. לפיכך יש הסבורים כי המילה "ד'ו" אינה מיוחסת למוחמד, אלא ללוחמים בשדה הקרב.
עלי השתמש בחרב בקרב על אוח'וד נגד האויבים ממכה. לאחר הניצחון בקרב יוחסה לנביא מוחמד האמרה "אין חרב אלא ד'ו אל-פִֿקאר, ואין גיבור מלבד עלי" (لَا سَيْفَ إِلَّا ذُو ٱلْفَقَارِ وَلَا فَتَىٰ إِلَّا عَلِيٌّ). אמרה זו עדיין נחרטת על כלי נשק של חיילים מוסלמים בעידן המודרני.[2]
