גליפולי (באנגלית: Galipoli), הוא סרט אוסטרלי משנת 1981 שבויים על ידי פיטר ויר ובכיכובם של מל גיבסון ומרק לי (Mark Lee), אודות כמה בחורים צעירים מהאזור הכפרי של אוסטרליה המערבית שמתגייסים לצבא אוסטרליה במהלך מלחמת העולם הראשונה. הם נשלחים לחצי האי גליפולי באימפריה העות'מאנית (כיום טורקיה), שם הם נלחמים בקרב גליפולי. במהלך הסרט הצעירים מאבדים בהדרגה את תמימותם בנוגע למטרות המלחמה. שיאו של הסרט מתרחש במהלך הקרב של גייסות אנזא"ק בגליפולי ומתאר את ההתקפה הכושלת שהתרחשה בקרב על מעבר ההרים (Battle of the Nek) ב-7 באוגוסט 1915.
הסרט מספק תיעוד נאמן לחיים באוסטרליה של העשור השני של המאה העשרים המזכיר את סרטו של ויר מ-1975 "פיקניק בצל ההר (Picnic at Hanging Rock), שעלילתו מתרחשת בעשור הראשון של המאה העשרים, ומשקף את האידיאלים ואת דמויותיהם של האוסטרלים שהצטרפו ללחימה, כמו התנאים שהיו מנת חלקם בשדה הקרב. יחד עם זאת הוא משנה חלק מהאירועים לצורכי העלילה ומכיל כמה אי דיוקים היסטוריים.
הסרט הופק לאחר צאתו לאקרנים של הסרט מ"הגל החדש האוסטרלי" (Australian New Wave), "משפטו של סגן מורנט" משנת 1980 ואחריו הופקו בשנת 1985 המיני סידרה "אנזאק"ס" (ANZACs) והסרט "הפרשים הקלים" (The Lighthorsemen) בשנת 1987. הנושא החוזר ונשנה בסרטים אלה הוא הזהות האוסטרלית כמו רעות, שובבות, אובדנה של התמימות במלחמה והתבגרותה של האומה האוסטרלית. תמה זו נקראה מאוחר יותר "רוח אנזא"ק" (ANZAC spirit).
עלילה
אוסטרליה המערבית, מאי 1915. ארצי המילטון (מארק לי), רועה צאן ואתלט שזכה בפרסים בן 18, משתוקק להתגייס לכוח האימפריאלי האוסטרלי. מאמנו הוא דודו ג'ק (ביל קר - Bill Kerr) והוא מעריץ את הארי לסלס שהוא אלוף העולם בריצה ל-100 יארד. ארצ'י מנצח במרוץ את הבריון המקומי לס מאק'קאן (הרולד הופקינס - Harold Hopkins), כשארצ'י רץ יחף ולס רוכב על סוסו ללא אוכף.
פרנק דיון (מל גיבסון) הוא פועל רכבת מובטל שכספו אזל. הוא אצן מהיר ומקווה לזכות בפרס הכספי בקרנבל האתלטיקה. ארצ'י ודודו ג'ק נוסעים לקרנבל האתלטיקה. פרנק מתרשם כאשר ארצ'י מנצח אותו. פרנק מתקרב לארצ'י ויחד הם מחליטים לנסוע לפרת' כדי להתגייס. לפני שהם נפרדים, ארצ'י נותן את כספי הפרס בו זכה לג'ק ואומר לו שהוא לא חוזר הביתה כי הוא החליט להתגייס.
ארצ'י ופרנק ללא פרוטה בכיסם, עולים בסתר לרכבת משא ולאחר מכן ממשיכים בדרכם בחציית המדבר ועוצרים לחניית לילה בתחנת גידול בקר. בהגיעם לפרת', הם מתאכסנים אצל אביו של פרנק, מהגר אירי. לאור המורשת האירית של פרנק ואופיו הציני, אין לו רצון רב להילחם למען האימפריה הבריטית. יחד עם זאת ארצ'י משכנע אותו לנסות להתגייס לבריגדת הפרשים האוסטרלים הקלים. עקב כישלונו ברכיבה על סוס, פרנק מתגייס לחיל הרגלים עם שלושה מחבריו מהעבודה ברכבת: ביל (רוברט גראב - Robert Grubb),בארני (טים מקנזי - Tim McKenzie) וסנואווי (דייוויד ארגו - David Argue). כאן נחשפים רבים מהמניעים להתגייסות למלחמה: הלאומנות של תקופת המלחמה, תעמולה אנטי-גרמנית, יצר ההרפתקנות והמשיכה למדים. כל החיילים מפליגים על ספינת תובלה לקהיר. פרנק וארצ'י מופרדים ומפליגים בשתי ספינות נפרדות.
כמה חודשים לאחר מכן, פרנק וחבריו לנשק מתאמנים ליד הפירמידות ומבלים את זמנם הפנוי בקהיר, בשתייה ובביקורים בבתי בושת. במהלך האימונים פרנק וארצ'י נפגשים שוב. הם נשלחים לגליפולי כחיילי רגלים.
החיילים נוחתים ב"חוף אנזא"ק" (ANZAC Cove) ובמשך כמה ימים סובלים מקשיים ומשיעמום בחפירות. חבריו של פרנק לכוח הרגלים נלחמים ב"קרב האורן הבודד" (Battle of Lone Pine) ב-6 באוגוסט. לאחר הקרב בילי המבועת מספר לפרנק מה אירע לאחרים: בארני נורה ונהרג וסנואווי מאושפז בבית חולים, אך בתנאים קשים ללא אוכל ומים. למחרת בבוקר, ארצ'י ופרנק מצטווים להשתתף בתקיפה במעבר ההרים (Nek), פעולת הסחה כתמיכה לנחיתה הבריטית במפרץ סובלה (Suvla). ארצ'י מצווה על ידי מייג'ור בארטון (ביל האנטר), לשמש כרץ מקשר. הוא מסרב להצעה וממליץ על פרנק לתפקיד.
בריגדת הפרשים מתקיפה בשלושה גלים מעבר לקפל קרקע שמטווחת על ידי מכונת ירייה טורקית. הגל הראשון אמור היה לתקוף בשעה 4:30 בבוקר לאחר הרעשה ארטילרית. לרוע המזל, שעוניהם של המפקדים לא מתואמים וההפגזה מתקיימת מוקדם מדי. מפקד הבריגדה, קולונל רובינסון, מתעקש שעליהם להתקיף. גל התקיפה הראשון מוכרע על ידי הטורקים תוך שניות. גורלו של הגל השני זהה. מייג'ור ברטון רוצה לעצור את ההתקפה כדי להפסיק את הטבח, אך הקולונל טוען שנאמר לו שנראו דגלי סימון של אנזא"ק מבצבצים מהחפירות של הטורקים, דבר שמעיד שההתקפה הצליחה, לפחות בחלקה. קו הטלפון מנותק. ברטון שולח את פרנק עם הודעה למטה החטיבה, אך בהגיעו מתעקש הקולונל שהתקיפה תמשיך.
לוטננט גריי (פיטר פורד - Peter Ford), סגנו של מייג'ור ברטון, מתוודה בפניו שהוא היה החייל שטען שנאמר לו שראו את דגלי הסימון, למרות שהוא לא זוכר מי אמר לו זאת. פרנק מציע למייג'ור שהוא יעקוף את הקולונל ויפנה לגנרל גרדינר. פרנק ממהר למפקדתו של גרדינר על החוף. הגנרל מקבל מידע שבסובלה, כוח הנחיתה "שותה תה על החוף". הוא אומר לפרנק שהוא ישקול מחדש את קיומה של ההתקפה. פרנק ממהר למסור את ההוראה, אך קו הטלפון מתוקן וקולונל רובינסון מורה על המשך ההתקפה. ברטון מצטרף לאנשיו בהתקפה, מטפס מתוך החפירה, אקדחו שלוף, ומסמן לאנשיו לתקוף. ארצ'י מצטרף לגל האחרון. פרנק מגיע כמה שניות מאוחר מדי וצורח מתוך צער וייאוש. כשחבריו של ארצ'י נקצרים באש המקלע, הוא שומט את הרובה שלו ורץ מהר ככל יכולתו. התמונה האחרונה בסרט מתמקדת בארצ'י כשהוא נפגע מקליעים ונופל אחורה (בהשראת תמונתו של רוברט קאפה, "מותו של חייל לויאליסט").
הרעיון בסרט
הרעיון המרכזי בסרט הוא אובדן התמימות וההתבגרות של החיילים האוסטרלים ושל האומה שלהם. באחת הסצינות המוקדמות ניתן לראות את הדוד ג'ק קורא מספר הג'ונגל על מוגלי שהגיע לבגרות ועתה חייב לעזוב את משפחת הזאבים שבה גדל. השחקן מל גיבסון העיר: "קרב גליפולי היה בעצם לידתה של אומה. היה זה ניפוץ החלום האוסטרלי. הם התאחדו להילחם בהונים (כינוי לגרמנים) ונהרגו באלפיהם במלחמת חפירות מלוכלכת קטנה".
הסרט יוצר הקבלה בין תחרות ספורטיבית לבין המלחמה, כאשר בחור המתגייס לבריגדת הרוכבים, מכנה את המלחמה בהיותו בתחרות הריצה: "המשחק הגדול מכולם".
ההפקה
פיטר ויר רצה להפיק סרט על קרב גליפולי מאז ביקר שם ב-1976 ומצא צנצנת תרופות ריקה על החוף. הוא הכין ראשי פרקים לתסריט ונתן אותם לדייוויד ויליאמסון (Williamson) כדי שיכתוב את התסריט לסרט. לתסריט היו כמה גרסאות. חברת ההפקה לא אהבה את הגרסה הראשונה שהתקציב שלה עמד על 4.5 מיליון דולר אוסטרלי. במאי 1979 ביקש ויר מהמפיקה פטריסיה לובל (Patricia Lovell) שתיקח על עצמה את הפקת הסרט. התסריט אז התמקד לראשונה בסיפורם של שני אצנים. לובל הצליחה לגייס תקציב של 850,000 דולר שלא היה מספיק לצורכי ההפקה.
במאי 1980 הכריזו איל התקשורת רופרט מרדוק ורוברט סטיגווד (Robert Stigwood) כי הם מקימים חברת סרטים חדשה (Associated R&R Films). לובל פנתה אליהם עם התסריט והם הסכימו לממן את ההפקה בתנאי שהתקציב לא יעלה על 3 מיליון דולר. לובל ציינה מאוחר יותר שהתקציב הגיע ל-2.8 מיליון דולר והיה הסרט האוסטרלי בעל התקציב הגבוה ביותר שהופק עד אז. אביו של רופרט מרדוק, קית' מרדוק (Keith Murdoch) היה עיתונאי במהלך מלחמת העולם הראשונה. הוא ביקר ביקור קצר בגליפולי בספטמבר 1915 והפך להיות מתנגד בולט כנגד ניהול המערכה על ידי הבריטים.
המוזיקה המקורית לסרט נכתבה על ידי המלחין האוסטרלי בריאן מאי (Brian May), שכתב גם את המוזיקה לסרט מקס הזועם. יחד עם זאת הקטע המרשים ביותר בסרט מבחינת הפסקול שלו הוא במהלך סצנות הריצה שנכתב על ידי חלוץ המוזיקה האלקטרונית הצרפתי, ז'אן מישל ז'אר.
הסרט צולם בעיקר באוסטרליה הדרומית כולל הסצנות שמתרחשות בגליפולי. הסצנות שמתרחשות בפירמידות ובקהיר צולמו במצרים.
דייוויד ויליאמסון מופיע בסרט בהופעת קמע כחייל אוסטרלי שמשתתף במשחק פוטבול אוסטרלי במצרים. סצנת נשף הפרידה שלא הופיעה בתסריט המקורי, הייתה רעיון של הרגע האחרון של ויר ועלותה הייתה 60,000 דולר.
הצלחת הסרט
הסרט "גליפולי" הצליח באוסטרליה עם הכנסה של 11,740,000 דולר אוסטרלי[1] וזכה בשמונה פרסי האקדמיה האוסטרלית (AACTA Awards), כולל הפרסים לסרט הטוב ביותר, הבמאי הטוב ביותר, השחקן הטוב ביותר, שחקן המשנה הטוב ביותר, התסריט הטוב ביותר והצלם הטוב ביותר. למרות שזכה לביקורות טובות ברמה עולמית לא היווה הסרט הצלחה קופתית ברמה עולמית והכניס רק 5.7 מיליון דולר אמריקני בארצות הברית,[2] אך היה מועמד לפרס גלובוס זהב לסרט הזר הטוב ביותר.
ביקורות
"גליפולי" מציג את התנאים ואת האירועים שחוו החיילים בקרב גליפולי. דמותו של האתלט ארצ'י המילטון הושפעה מדמותו של טוראי ווילפריד הרפר (Wilfred Harpe) מרגימנט הפרשים העשירים (10th Light Horse Regiment) שנלחם אף הוא בקרב על מעבר ההרים ומופיע בספרו של צ'ארלס בין (Charles Bean) "היסטוריה רשמית של אוסטרליה במלחמת 1914-1918":
"ווילפריד... נראה לאחרונה כשהוא רץ כמו נער בתחרות בבית הספר, במהירות הגבוהה ביותר האפשרית"
הסטייה הבולטת ביותר של הסרט מהמציאות, ועליה הובעה הביקורת העיקרית, היא תיאור שרשרת הפיקוד בקרב על מעבר ההרים. למרות שהוא לובש מדים של הכוח האימפריאלי האוסטרלי, קולונל רובינסון נחשב לעיתים בטעות כאנגלי על פי מבטאו, שלמעשה זהו מבטא משולב אוסטרלי-אנגלי שהיה אופייני לתקופה ולא ניסיון מכוון להטעות את הצופים.
בכל מקרה, דמותו של קולונל רובינסון מיוחסת לדמותו של קולונל ג'ון אנטיל (John Antill), קצין אוסטרלי שהיה מפקד הבריגדה השלישית ונלחם גם במלחמת הבורים. אכן מעט מאוד שליטה ופיקוד בריטים היו בקרב על מעבר ההרים. בספרו רב המכר "גליפולי" משנת 2001 מסכים ההיסטוריון לס קרליון (Les Carlyon) שהסרט מציג בצורה לא הוגנת את האנגלים בקרב והוא תולה בכנות את האשמה בעמיתו של אנטיל, מפקד בריגדת הרוכבים השלישית האוסטרלית, בריגדיר גנרל פרדריק יוז (Frederic Hughes): "גודל הטרגדיה של הקרב על מעבר ההרים היה בעיקר תוצאה של מחדל של שני אוסטרלים חסרי יכולת, יוז ואנטיל".
הסרט רומז שהגנרל הדמיוני גרדינר ביטל את התקיפה, כאשר במציאות ההתקפה דעכה כאשר מחצית מהתוקפים בגל הרביעי הסתערו בלי שקיבלו הוראה בעוד שהקצין שנותר בחפירות ושרד את המתקפות הקודמות, לוטננט קולונל נואל ברייזר (Noel Brazier) ניסה להפסיק את ההתקפה.
מבקרים נוספים, כולל קרליון, ציינו שההתקפה האוסטרלית במעבר ההרים הייתה פעולת הסחה להתקפה של הניו זילנדים בסארי באיר (Sari Bair) ולא של הנחיתה הבריטית בסובלה. לפיכך הבריטים לא "שתו תה על החוף", בזמן שהאוסטרלים נהרגו למענם. יתר על כן, שתי פלוגות של רגימנט "הקלעים המלכותים הוולשים" (Royal Welch Fusiliers) הבריטי, ספגו למעשה אבדות כבדות בנסותם לסייע להתקפה האוסטרלית במעבר ההרים, כאשר היה ברור שההתקפה נקלעה למשבר. היסטוריונים אחרים ביקרו את הסרט על כך שהוא מתאר את הקצינים הבריטים ואת הבוז שהם חשו כלפי המשמעת של האוסטרלים בקו החזית. לדעתו של רוברט ר. ג'יימס (Robert R. James), אין כל עדות לכך שהתנהגות כזאת של הפיקוד הבריטי כלפי הכוחות האוסטרלים שהיו כפופים אליהם, אכן התקיימה. יחד עם זאת ההתייחסות המזלזלת של הפיקוד הבריטי למשמעת של הכוחות האוסטרלים בקו החזית, תועדה בהרחבה על ידי היסטוריונים ותיקים כמו צ'ארלס בין ועל ידי היסטוריונים חדשים כמו לס קרליון ועולה גם בסיפוריהם של הניצולים.
ראו גם
לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
