גדי רול החל לעסוק בתיאטרון כשחקן בגיל עשר. בשנים 1969–1970 השתתף בתסכיתים במחלקת הדרמה של רשות השידור. בגיל שתים עשרה החל לשחק ב"במת עשרה" תיאטרון הנוער של עיריית ירושלים. ב-1973 שיחק בלהקת הפרינג' "אבראקאדאבקא - קבוצת ליצנים עושה תיאטרון בובות" ובשנת 1975 כשעזבה הלהקה ללונדון, הצטרף אליה והשתתף אתה בפסטיבלים רבים באירופה ביניהם פסטיבל אביניון ו"פסטיבל השוטים" באמסטרדם. בשנת 1974 היה חבר בלהקת הפרינג' "הצוענים", מיסודה של קרן ירושלים.
ב-1976 היה חבר בלהקת הפנטומימה של סולט לייק סיטי ביוטה, ארצות הברית (Great Salt Lake City Mime Troupe, Yuta USA). ב-1977 נסע לסבב הופעות ביחד עם ה-British Friends Road Show – להקת הייצוג של המועצה הבריטית לתרבות ולאמנות. בשנים 1978–1980 שיחק בתיאטרון באר-שבע, בתקופה שגרי בילו ניהל אותו.
ב-1981 שיחק באחד התפקידים הראשיים בסרט הקולנוע של מירה רקנאטי "אלף נשיקות קטנות", בתפקיד מיקה. הסרט השתתף בפסטיבל קאן.
בשנים 1993–1996 גדי רול כיהן כמנכ"ל ומנהל אמנותי של התיאטרון העירוני באר-שבע. היה זה המינוי הצעיר ביותר בישראל של מנהל תיאטרון עד אותה עת. אז התגבשה תפישת עולמו התיאטרונית והוא החל לביים ולהפיק כמנהל אמנותי תוך שימת דגש על קלאסיקות ומחזאות בינלאומית עכשווית. בתקופה זו שאף לבסס את בחירת הרפרטואר תוך העדפת שיקולים אמנותיים על פני שיקולים מסחריים והביא במאים ויוצרים רבים מחו"ל לביים בבאר-שבע.
בשנת 2010 החל ללמד בחוג לאמנות התיאטרון של אוניברסיטת תל אביב, בתחילה כמורה מן החוץ, וב-2015 הצטרף לסגל האקדמי כמרצה מן המניין והוא משמש בה כמורה לבימוי עד היום (2024). בשנת 2018 מונה לפרופסור חבר בפקולטה לאמנויות של אוניברסיטת תל אביב. בשנים 2020—2022 כיהן כמנהל אמנותי של תיאטרון האוניברסיטה.
סגנון עבודתו
גדי רול עוסק בתיאטרון מודרני. העניין המקצועי שלו הוא באירוע התיאטרוני, בצורה התיאטרונית, במניפולציה של הצורה ובכתיבתן של שפות תיאטרוניות חדשות. הוא נוטה לביים מחזות קלאסיים, כי הם מקנים לו תשתית סולידית מספיק לבנייתה של שפה חדשה.
בהצגות רבות הוא משתית את ההפקה על אלמנטים פיזיים וחזותיים וניכר שהוא עושה שימוש זהה בחשיבותו בכל האמצעים העומדים לרשותו: משחק, חלל, תפאורה, תאורה, סאונד ותנועה והצגותיו נחשבות לויזואליות מאוד.
לדעתו על החוויה האומנותית לזמן עבור הצופה מפגש עם עצמו, ברמה רגשית או חשיבתית, ובכך להביא לשינוי, גם אם רגעי, בתפיסת עולמו או בהבנתו את עצמו; על החוויה האומנותית להכיל יותר ממה שהצופה יכול להפנים במבט ראשון ועליה לעסוק במצב האדם ונסיבות קיומו.
