ברברה גיטינגס

ברברה גיטינגס
Barbara Gittings

לידה	31 ביולי 1932 וינה, אוסטריה
פטירה	18 בפברואר 2007 (בגיל 74) פנסילבניה, ארצות הברית
מדינה	ארצות הברית
מקום קבורה	בית הקברות של הקונגרס
מקום מגורים	ניו יורק ,ארצות הברית
כינויים נוספים	ברבר, מברבר
ידועה בשל	אקטיביזם למען זכויות להט"ב
השכלה	אוניברסיטת נורת'ווסטרן בית הספר לתקשורת של אוניברסיטת נורת'ווסטרן
תקופת הפעילות	שנות ה-50 של המאה ה-20 – 18 בפברואר 2007
מקצוע	ספרנית
בן או בת זוג	קיי להוסן (1961–2007)
פרסים והוקרה	American Library Association Honorary Membership (2007)

ברברה ברוקס גיטינגס (באנגלית: Barbara Brooks Gittings‏; 31 ביולי 1932 – 18 בפברואר 2007) הייתה פעילה להט"בית מובילה בארצות הברית. היא הקימה את התא בניו יורק של בנותיה של ביליטיס (DOB - Daughters of Bilitis) והובילה אותו בין השנים 1958 ל-1963. היא ערכה את כתב העת הארצי של DOB, "הסולם" (The Ladder), ועבדה יחד עם הפעיל פרנק קמני במשך שנות ה-60 בשביתות ובמחאות הראשונות שהעלו לכותרות את האיסור שהיה נהוג על ידי ממשלת ארצות הברית בהעסקת הומואים ולסביות - כאשר הממשלה הייתה באותה העת המעסיק הגדול ביותר במדינה. גיטינגס עבדה במהלך כל חייה עם ארכיונים וספריות, והקימה את השדולה הגאה הראשונה במסגרת אגודה מקצועית באיגוד הספריות האמריקאי, שמטרתה הייתה לקדם הכללה של ספרות חיובית בנושא הומוסקסואליות בספריות. היא הייתה חלק מהתנועה שהביאה להסרת הומוסקסואליות מרשימת מחלות הנפש של האגודה האמריקאית לפסיכיאטריה. מטרת חייה, כפי שהיא הגדירה אותה, הייתה "להסיר את מעטה בלתי-הנראות" שמכסה את קיום ההומוסקסואליות, וגורמת לה להיות מזוהה עם פשיעה ומחלות נפש.^[1]

איגוד הספריות האמריקאי העניקה לגיטינס חברות לחיים, ואף יסדה פרס שנתי לרומן ההומו-לסבי המצטיין על שמה. הליגה ההומו-לסבית נגד השמצה (GLAAD) גם מעניקה פרס לאקטיביזם על שמה. בטקס הזיכרון לאחר מותה, מנכ"ל כוח המשימה הלהט"בי הלאומי מאט פורמן אמר, "מה אנו חייבים לברברה? את הכל".^[2]

חיים מוקדמים

גיטינגס נולדה לאליזבת ברוקס וג'ון סטרט גיטינגס בווינה, אוסטריה, שם עבד אביה בשליחות דיפלומטית עבור ממשלת ארצות הברית. בבית הספר היסודי למדה בבית ספר קתולי במונטריאול, והייתה כל כך מעורה בדת שאף שאפה להיות נזירה. כשפרצה מלחמת העולם השנייה, משפחתה חזרה לארצות הברית, ועברו לגור בוילמיגנטון, דלאוור. למרות שכבר בילדותה הייתה מודעת למשיכתה לילדות אחרות, היא שמעה את המילה "הומוסקסואל" בפעם הראשונה כאשר בתיכון דחו את קבלתה לחוג המצטיינים. למרות שהיא הייתה תלמידה מצטיינת, המורה האחראית על הארגון אמרה לה שאופייה הטוב נתון בשאלה, בהתבסס על מה שהמורה האמינה שהן "נטיותיה ההומוסקסואליות".

באוניברסיטה, גיטינגס למדה בחוג לדרמה באוניברסיטת נורת'ווסטרן, שם רקמה קשרי חברות עם סטודנטית אחרת. למרות שמערכת היחסים שלהן לא הייתה מינית, התהלכו עליהן שמועות שהן לסביות. בעקבות זאת, גיטינגס החלה לבחון את הנטייה המינית שלה, ואף קיבלה אישור על היותה לסבית מפי פסיכיאטר שהציע לרפא אותה. למרות ששקלה טיפול, לפחות בתור חלק מחקר המיניות שלה, לא היו לגיטינגס האמצעים לממנם. בינתיים, חברתה התרחקה ממנה בעקבות השמועות. גיטינגס חיפשה ספרות בנושא, אך כל מה קראה בספרות רפואית או פסיכולוגית תיאר הומוסקסואלים כ"סוטים" "לא נורמלים" או חולי נפש, בעוד מקורות כלליים יותר היו מלאים בסטריאוטיפים מוזרים כגון שהומוסקסואלים אינם יכולים לשרוק, או שיש להם זיקה לצבע ירוק. בנוסף, כל המידע הזמין התמקד רק בגברים הומוסקסואלים. ההתעסקות בנושא הזהות והמיניות שלה טבעו את כל זמנה ומרצה, וכתוצאה היא נכשלה ללימודיה, פרשה מהאוניברסיטה, וחזרה לבית הוריה.

גיטינגס הייתה נחושה ללמוד את הנושא, על אף המחסור בחומרים. היה לה קשה להישאר בבית הוריה, כי היא לא יכלה לספר להם - ובמיוחד לאביה הדתי מאוד - את הסיבה לפרישתה מלימודיה. יום אחד מצא אביה את הספר תהום הבדידות, רומן מחתרתי לסבי משנת 1928, והוא כל כך נחרד שהוא ציווה עליה לשרוף את הספר, אך עשה זאת באמצעות מכתב, מכיוון שלא יכל להביא את עצמו לדבר איתה פנים מול פנים. גיטינגס הבינה שבמסגרת חיי המשפחה שלה היא לא תמצא את התשובות שהיא מחפשת, ועזבה את הבית ועקרה לפילדלפיה.

בסופי שבוע, נהגה גיטינגס להתלבש כגבר ולבקר בברים של הומואים, כיוון שהאמינה שלהתלבש בלבוש דראג זו הדרך היחידה להראות את ההומוסקסואליות שלה. באותה תקופה, לדבריה, מצאה שני סוגים של נשים בברים גאים - נשים "בוצ'ות" עם שיער קצר ולבוש גברי, ונשים "פמיות" בשמלות, איפור ועקבים גבוהים. גיטינגס לא מצאה את עצמה בסביבה הזו, ולאחר שגם ראתה חבר הומו מוכה בצאתן מהבר, החליטה להדיר עצמה מהסביבה הזו, ולהתמקד באיסוף ספרים על הומוסקסואליות.^[3]

אקטיביזם

בנותיה של ביליטיס

ב-1956, נסעה גיטינגס לקליפורניה כדי לבקר ארגון הומופילי חדש שקם, בשם .One, Inc, אשר מטרתו הייתה תמיכה בהומואים בארצות הברית. שם היא פגשה את פיליס ליון ואת דל מרטין, אשר הקימו יחד את ארגון בנותיה של ביליטיס (DOB) בסן פרנסיסקו, הארגון האמריקאי הראשון שפעל למען זכויותיהן של לסביות. גיטינגס הביעה התנגדות לשם הארגון, וסברה שהוא אזוטרי, קשה להגייה, ושהוא מתייחס לדמות מיתולוגית שהיא בכלל ביסקסואלית ולא לסבית.

אך גיטינגס התלהבה מקיום הארגון, וכשמרטין וליון ביקשו ממנה להקים תא ניו-יורקי ב-1958, היא נענתה להן. היא שירתה כיו"ר התא למשך שלוש שנים, והייתה נוסעת מפילדלפיה לניו יורק כדי לקיים שם מפגשים.

DOB שימשה כאלטרנטיבה חברתית להכרויות בברים, אך חברות הארגון נאלצו להיזהר מאוד לא לתת את הרושם שהמפגשים הם ל"מטרות לא מוסריות". באותה תקופה, נושא ההומוסקסואליות לא היה מדובר בתקשורת כלל, ואף לא היו ארגונים פוליטיים וחברתיים רבים שעסקו בנושא באופן גלוי. בזמן שעמתה בראש DOB, היו מגיעות למפגשים הדו-שבועיים בין עשר לארבעים נשים. במפגשים הנשים אירחו רופאים, פסיכולוגים, אנשי כמורה, עורכי דין, ואחרים - גם אם אלה באו לדבר בגנות לסביות והומוסקסואליות.

בתחילת הדרך, DOB עודדה את חברותיה לנהוג באופן שמרני, ולא לאתגר את החברה ההטרונורמטיבית, מתוך אמונה שאם רק יוכלו להראות לחברה שאנשים הומוסקסואלים אינם שונים מהם במהות, זה יוביל לקבלה.

בתקופה זו התפרנסה גיטינגס מעבודות מזכירות. היא הייתה נוהגת לשלוח עלונים של DOB במערכת הדיוור של החברה שעבדה בה - היא הייתה משתמשת במעטפות המודפסות של החברה, ומכסה את שם החברה במדבקה. יום אחד ב-1959 החברה קיבלה מכתב תלונה שהביאה לתשומת לבה שפעילות לסבית נערכת ממשרדם. גיטינגס הייתה בטוחה שתפוטר, אך המנהלת שלה אמרה לה שהיא "מכירה את הנושא" ורק הזהירה אותה לנקוט ביתר זהירות.

The Ladder (הסולם)

מ-1963 ועד 1966, גיטינגס ערכה את כתב העת של DOB, שנקרא "The Ladder" ("הסולם"). גיטינס נהנתה מהכוח לעצב תכנים ולהשפיע על דעתן של הקוראות. לפני שנהייתה העורכת, המגזין היה לפעמים כולל מאמרים מאת פסיכולוגים או פסיכיאטרים שהיו מתייחסים להומוסקסואליות כאל מחלה. וכך גם בכנס הומופילי שסוקר ב"הסולם" ב-1963, הופיע בפני הקהל הפסיכיאטר אלברט אליס, אשר טען שכל מי שהוא באופן בלעדי הומוסקסואל הוא מן ההכרח פסיכופת. אך אחריו נאם הפעיל הגאה פרנק קמני, אשר טען כי אין סיבה לחפש מרפא או גורמים להומוסקסואליות, מכיוון שאין שום ראיה שמדובר במחלה מלכתחילה. דבריו של קמני השפיעו רבות על גיטינגס, שזו הייתה הפעם הראשונה ששמעה התייחסות להומוסקסואליות כשוות ערך להטרוסקסואליות. והיא החליטה שלא תמשיך להרשות לתכנים הומופוביים למצוא את דרכם לדפי "הסולם".

כעורכת המגזין, גיטינגס הוסיפה את תת-הכותרת "ביקורת לסבית" לשם כתב העת, והחליפה את האיורים שהופיעו עד כה על השער בצילומים של לסביות אמיתיות. חלק מאלו צולמו על ידי בת זוגה, קיי להוסן. גם בתכנים גיטינגס חוללה שינויים, והחלה לפרסם מאמרים בנושאים שנויים במחלוקת בכוונה לכונן דיון ער, לדוגמה, המאמר "אני שונאת נשים", שדיבר על נשים שאינן מעורבות פוליטית, ו"לפעול או ללמד?" שבדק אם יותר נכון לנסות לערוך שינוי דרך חינוך או דרך פעולה ישירה.

את כתב העת הפיצה גיטינגס בעיקר בחנויות ספרים באזור ניו יורק ופילדלפיה.

מחאות

גיטינגס נטלה חלק ברבות מהפעולות המוקדמות למען זכויות להט"ב בארצות הברית. ב-1965, גיטינגס צעדה במחאות אל מול הבית הלבן ומשרד החוץ בוושינגטון הבירה, ומול היכל העצמאות בפילדלפיה, בנגד מדיניות ממשלת ארצות הברית, אשר הפלתה בהעסקת אנשים הומוסקסואלים. גיטינגס נשאה שלט עליו היה כתוב, "העדפה מינית אינה רלוונטית לתעסוקה פדרלית". המוחים אימצו קוד לבוש מתואם לעבודה במשרדים ממשלתיים - הגברים לבשו חליפות ועניבות, והנשים לבשו שמלות, גרביונים, ונעלי עקב. התגובות מהציבור שראה את המחאות היו מגוונות. תייר אחד העיר שבוודאי זוהי בדיחה, ואילו תלמיד תיכון פלט, "אבל הם נראים כל כך נורמלים". איש אחר הורה לילדיו לסתום את אפיהם שלא יריחו את "הסירחון", והופנו גם הערות כלפי המוחים שעליהם פשוט להתחתן ולעשות ילדים כמו כולם. אך היו גם אנשים שהופתעו לגלות שניתן לפטר עובדים הומוסקסואלים בלי סיבה אחרת, וחלק אף התרעמו.

על פי גיטינגס, המחאות הפומביות היו רוויות סיכונים. "פחדנו. הפגנות לא היו טקטיקה פופולרית באותה תקופה. והמטרות שלנו נתפשו כזרות ומוזרות, אפילו לרוב האנשים הלהט"בים". אך כאשר מזכיר המדינה הודיע על כך שתהיה למחרת הפגנה מול משרדיו, גיטינגס ראתה בכך הצלחה אדירה לגבי הנראות של המחאות.

איגוד הספריות האמריקאי

במהלך שנות ה-70, גיטינגס המשיכה בחיפושיה בספריות אחר מקורות שמתייחסים באופן תומך וחיובי להומוסקסואליות, ובתקופה זו החלה גם למצוא כאלה. ב-1970 נוסדה קבוצה גאה באיגוד הספריות האמריקאי, השדולה הגאה הראשונה בארגון מקצועי. ב-1971 הפכה לרכזת השדולה, ופעלה למען ניראות מוגברת של הומואים ולסביות במקצוע הספרנות. בכנס האגודה בדאלאס, היא איישה דוכן נשיקות תחת הבאנר "Hug a Homosexual" (חבק/י הומוסקסואל/ית), עם שלט "נשים בלבד" בצד אחד, ו-"גברים בלבד" בצד השני. כאשר לא הייתה היענות, היא והסופרת הלסבית אלמה רוטסונג (שם ספרותי: איזבל מילר) התנשקו מול מצלמות טלוויזיה. למרות שרוב התגובות היו שליליות, גיטינגס תיארה את האירוע כהצלחה באמרה: "היינו חייבות קהל, אז החלטנו, בואו נראה אהבה גאה בלייב. הצענו בחינם - ממש בחינם - חיבוקים ונשיקות חד-מיניים. תאמינו לי, המעברים היו מלאים עד אפס מקום, אבל אף אחד לא נכנס לדוכן לקבל חיבוק. אז חיבקנו ונישקנו אחת את השנייה. והראו את זה בחדשות הערב, ושוב במהדורת הבוקר. זה שם אותנו על המפה".

גיטינגס הופיע בתוכנית האירוח של פיל דונהיו ב-1970, ובתוכנית של דייוויד סוסקינד ב-PBS ב-1971, יחד עם עוד שש לסביות. הן היו בין הלסביות הראשונות שהופיעו בטלוויזיה בארצות הברית, והן אתגרו סטריאוטיפים רווחים על הומוסקסואלים ולסביות.

האגודה האמריקאית לפסיכיאטריה

ב-1972, גיטינגס וקמני ארגנו דיון עם האגודה האמריקאית לפסיכיאטריה תחת הכותרת: "פסיכיאטריה: חבר או אויב להומוססואלים: דיאלוג", שבו פאנל של פסיכיאטרים התדיינו בנושא הומוסקסואליות. כשבת זוגה של גיטינגס, לי טובין, ראתה שכל חברי הפאנל הם הטרוסקסואלים, היא התנגדה בתוקף, בטענה שזה מציב רופאים נגד הומואים, כאילו שאלו קטגוריות נפרדות, במקום למצוא דוברים שהם גם וגם. יו"ר הפאנל, ד"ר קנט רובינסון, הסכים להוסיף פסיכיאטר הומו, אם יימצא כזה. גיטינגס וטובין התקשרו וכתבו מכתבים לפסיכיאטרים וארגונים ברחבי ארצות הברית, אך בהתחשב ברוח התקופה, לא היה להן מענה. לבסוף, הסכים פסיכיאטר הומו מפילדלפיה להשתתף בפאנל, אך רק בתנאי הסוואת מראהו וקולו. הוא זוהה בפאנל רק כ"ד"ר אנונימוס". לימים פורסמה זהותו כג'ון א. פרייר, פסיכיאטר שנאלץ לנהל את הקריירה שלו כשהוא עמוק בארון. גיטינגס הקריאה מכתבים מפסיכיאטרים שמאנו להשתתף מפחד פגיעה מקצועית והדרה. לדבריה, האירוע היה "מכונן". היא, טובין, ופרייר טענו בפאנל שהמחלה שצריך לטפל בה היא ההומופוביה, ולא הומוסקסואליות. בעקבות הפאנל הזה, האגודה הפסיכיאטרית מינתה ועדה לבדוק האם יש ביסוס מדעי לטענה זו.

ב-15 בדצמבר 1973, הודיעה האגודה האמריקאית לפסיכיאטריה על הסרת הומוסקסואליות מרשימת מחלות הנפש של הDSM (המדריך לאבחון וסטטיסטיקה של הפרעות נפשיות של האגודה). גיטינגס וקמני הוזמנו לטקס שנערך לכבוד ההודעה, וקמני הצהיר ש"נרפאנו בהמונינו על ידי הפסיכיאטרים". באותה תקופה, ה"טיפולים" הרווחים כללו שוק חשמלי, לובוטומיה, ואשפוז. עם הסרת ההומוסקסואליות מרשימת מחלות הנפש, שוחררו גם הומואים רבים מטיפולים בכפייה, והחל שינוי בסטיגמטיזציה של הומוסקסואליות. אחד הצילומים האייקונים של גיטינגס מראה אותה מחזיקה בעיתון עם כותרת שמבוססת על אמירתו של קמני, "20 מיליון הומוסקסואלים מצאו מרפא מיידי".

כוח המשימה הלהט"בי הלאומי

גיטינס עבדה כ-16 שנים יחד עם ספריות ובמסגרת קמפיינים כדי להוסיף חומרים חיוביים על הומוסקסואליות למדפיהן, וכדי להפטר מצינזור ומפיטורים של עובדים להט"בים. בתקופה זו היא עזרה להקים את הארגון כוח המשימה הגאה הלאומי, שלימים הפך לכוח המשימה הגיי והלסבי הלאומי, ולבסוף לכוח המשימה הלהט"בי הלאומי. היא כתבה את "Gays in Library Land: The Gay and Lesbian Task Force of the American Library Association: The First 16 Years", שפרש את ההיסטוריה של הארגון, בו גיטינגס שירתה גם כחברת דירקטוריון במשך שנות ה-80. היא הייתה ההשראה מאחורי הקמת אגודת האחיות הגאות ב-1973.

מורשת

גיטינגס ב-UCLA ב-2006

גיטינגס, והפעילות שלה, מופיעים במספר סרטים דוקומנטריים, כולל "Gay Pioneers", "‏Before Stonewall", "‏After Stonewall", "‏Out of the Past", ו-"‏Pride Divide".

ב-2001, GLAAD יסדו פרס אקטיביזם על שמה של גיטינגס, והעניקו לה את הפרס הראשון. באותה שנה, הספרייה החופשית בפילדלפיה הכריזה על אוסף על שמה, אשר מוקדש לנושאים להט"ביים, וכולל יותר מ-2000 פריטים, ושני בגודלו רק לאוסף ששוכן בספריית סן פרנסיסקו. ב-2002, כהכרה בתרומתה לקידום ספרות הומו-לסבית, אגודת הספרנות האמריקאית שינתה את שם הפרס לספרות לפרס על שמה: Stonewall Book Award: Barbara Gittings Literature Award for Fiction. ב-2003, האגודה לספרנות העניקה לגיטינגס את הכבוד הגבוה ביותר של הארגון - חברות כבוד לכל החיים. היא גם הייתה הזוכה הראשונה בפרס על שם ג'ון א. פרייר של האגודה האמריקאית לפסיכיאטריה ב-2006, יחד עם פרנק קמני. פרס זה מוענק למי שהשפיע באופן משמועתי על בריאות הנפש של אנשים להט"בים.

ב-2006 פרנק קמני תרם לסמית'סוניאן את השלט שנשאה גיטינגס בהפגנה ב-1965, בו כתוב "העדפה מינית אינה רלוונטית להעסקה פדרלית" (Sexual preference is irrelevant to federal employment). וב-2007 נבחרה גיטיגנס לרשימת הגיבורים והגיבורות ההומואים והלסביות של The Advocate, על ידי קוראיו. ב-2012 העיר פילדלפיה קראה לחלק מרחוב לוקוסט "דרך ברברה גיטינגס". באותה שנה, היא נכנסה ל"דרך המורשת" (Legacy Walk), אירוע ציבורי שמתקיים מדי שנה בשיקגו אשר חוגג היסטוריה ודמויות להט"ביות.

איסוף ותיעוד

להוסן הייתה גם היא פורצת דרך באקטיביזם להט"בי, ונחשבת לצלמת העיתונות הלסבית הראשונה שפעלה באופן גלוי, מחוץ לארון. השתיים אספו חומרים מהאקטיביזם שלהן ומפעולות שנכחו בהן לאורך השנים, ותרמו צילומים ומסמכים רבים לאוסף המסמכים הנדירים של אוניברסיטת קורנל.

ב-2007, להוסן תרמה את כל האוסף המקורי לספרייה הציבורית של ניו יורק, והוא נשמר שם כקולקציה בשם Barbara Gittings and Kay Tobin Lahusen gay history papers and photographs.^[4]

לאוניברסיטת מסצ'וסטס באמהרסט תרמה להוסן מעל 1000 ספרים, הנשמרים באוסף הנקרא Gittings-Lahusen Gay Book Collection.

חיים אישיים

את בת זוגה לחיים, קיי טובין להוסן, פגשה גיטינגס בפיקניק של הבנות של ביליטיס ברוד איילנד. היה בין השתיים חיבור מיידי, וכעבור תקופה קצרה עקרה להוסן מבוסטון לפילדלפיה כדי לחיות עם גיטינגס. השתיים חיו ביחד 46 שנה עד למותה של גיטינגס.

ב-1997, גיטינגס שכנעה את אגודת הגמלאים האמריקאית להנפיק לה וללהוסן כרטיס חברות זוגי המקנה ביטוח בריאות מוזל, הפעם הראשונה שהונפקה חברות זוגית ללסביות. אחת הפעולות האקטיביסטות האחרונות של גיטינגס הייתה לצאת מהארון בעלון של בית הדיור המוגן בו השתיים התגוררו.

ב-18 בפברואר 2007, נפטרה גיטינגס לאחר מאבק ארוך בסרטן השד. את האקטיביזם שלה היא תמצתה בריאיון לאגודת הספרנות^[5]:

כנערה, נאבקתי ללמוד על עצמי ועל מה זה אומר להיות לסבית. עכשיו, יש לי את הסיפוק של 48 שנים של עבודה עם אנשים להט"בים אחרים מכל קצוות המדינה, כדי להוריד מאיתנו את השונאים, לשמן את הצירים של דלתות שסגורות בפנינו, להשפיע על מוחם ועל לבם של בעלי הדעות הקדומות, ולהראות שאהבה גאה היא טובה לנו וגם לשאר העולם. זו עבודה קשה - אך הכרחית, ומתגמלת רגשית, ולעיתים קרובות, גם מהנה!

ראו גם

• התזכורת השנתית

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא ברברה גיטינגס בוויקישיתוף

• ברברה גיטינגס, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
• ברברה גיטינגס, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)

הערות שוליים

1. Warner David. "20 questions". CityPaper.net. April 22–29, 1999.
2. Jennings, Kevin.Jennings, Kevin (28 במרץ 2008). "Fighting for Freedom in Philadelphia: Barbara Gittings, 1932-2007". Huffington Post. The Huffington Post. April 29, 2007.
3. Biography: Barbara Gittings, InfoPlease
4. Barbara Gittings and Kay Tobin Lahusen gay history papers and photographs, Manuscripts and Archives Division, The New York Public Library
5. Words of Pride, ‏ Lavender, ‏June 2, 2011