שטחה של בראונזוויל הוא 1.163 מילים רבועים (3.01 קילומטרים רבועים), והוא מונה 58,300 תושבים נכון למפקד האוכלוסין של ארצות הברית 2010 . בראונזוויל, שהוקמה בגלגולה הנוכחי בשנת 1858, הייתה בתחילה יישוב המורכב מעובדי מפעלים יהודים. השכונה עברה שינוי דמוגרפי גדול בשנות החמישים שראו זרם של תושבים אפרו-אמריקאים. מאז סוף המאה ה-20, בראונזוויל מחזיקה בעקביות באחד משיעורי העוני והפשיעה הגבוהים ביותר בכל שכונה בניו יורק.
שכונת בראונזוויל מיוצגת בממשלת העיר ניו יורק על ידי נציג ברוקלין המחוז השישה עשר. מבחינה פוליטית היא מיוצגת על ידי המחוזות ה-42 וה-41 של מועצת העיר ניו יורק.[1]
היסטוריה
פיתוח ראשוני
האזור שיהפוך לבראונזוויל שימש לראשונה את ההולנדים לחקלאות, כמו גם לייצור לוחות אבן ודברים אחרים ששימשו לבניית בניינים.[2] בשנים 1823–1824 ייסדו התושבים ההולנדים את הכנסייה הרפורמית בניו לוטס הסמוכה, מכיוון שהכנסייה המקבילה בפלטבוש הייתה מרוחקת בעבורם.[3] הכנסייה, שיש לה בית קברות משלה שנבנה בשנת 1841,[4] נרשמה במרשם הלאומי של מקומות היסטוריים בשנת 1983.
בשנת 1858, ויליאם סוידאם חילק את הקרקע ל-262 מגרשים, וסיפק יחידות אירוח פשוטות של שני עד ארבעה חדרים לעובדים שגרו בה. עם זאת, סוידאם העריך מאוד עד כמה האזור אינו משתלם, ונגמר לו המימון בשנת 1861.[5] לאחר שלא שילם את המשכנתא, הקרקעות נמכרו במכירה פומבית בשנת 1866 לצ'ארלס ס' בראון מאסופוס, ניו יורק.[6] מאמין שהאזור יהיה שימושי לפיתוח,[6] בראון חילק את האזור והחל לקרוא לו "בראונזוויל", ושיווק את השטחים הפתוחים של האזור ליהודים שגרו במנהטן תחתית.[2] בשנת 1883 היו 250 בתים ב"בראונזוויל",[5] את רובם רכשו עובדי מפעלים שהגיעו למנהטן.[5] הבתים הראשונים באזור נבנו על ידי צ'ארלס ר' מילר.[6]
בשנות ה-80 של המאה ה-19, האזור היה מוצף ביצות, ששימשו כשטח לפסולת. אדים ממפעלי הדבק לאורך מפרץ ג'מייקה היו בדרך כלל מגיעים ישירות לתוך בראונזוויל.[5] המקום הזה היה מרוחק ממנהטן וגרם שתושבי מנהטן האמידים סירבו לעבור לבראונזוויל, אבל הקרקע הייתה זולה מספיק כדי שניתן יהיה לבנות דירות למען אוכלוסיות עניות.[2]
כשכונה יהודית
חנות רחוב בשדרות בלמונט בשנת 1962, כאשר לשכונה עדיין הייתה נוכחות יהודית גדולה
בראונזוויל היה יהודי בעיקר משנות השמונים עד שנות החמישים.[2] בשנת 1887, איש העסקים אליאס קפלן הציג את התושבים היהודים הראשונים ברחבי בראונזוויל, וצייר את האזור כטוב בהשוואה ללואר איסט סייד, אותו תיאר כמקום בו לא ניתן להתרחק ממחזות של איגודי עובדים.[5] קפלן בנה מפעל ואירוח לעובדיו, ואז הציב בית כנסת בשם אוהב שלום במפעל שלו.[5] יצרנים אחרים שיצרו מוצרי לואו-טק כמו מזון, רהיטים ומתכות הלכו בעקבותיהם לאורך העשור הקרוב, והתיישבו במפעלים שלהם בבראונזוויל. עובדות אלו הובילו לבנייה רחבה של דיור בשכונה. בתוך שלוש שנים מחלוקת המגרש הראשון התגוררו בבראונזוויל 10,000 יהודים.[6] בשנת 1904, המגרשים הכוללים את חוות ונדרבר לשעבר היו בבעלותם המלאה של יהודים, שנפרשו על פני 4 מילים רבועים (10 קילומטרים רבועים)מילים רבועים (10 קילומטרים רבועים).[6]
בתחילת המאה ה-20, רובם המכריע של תושבי בראונזוויל נולדו מחוץ לארצות הברית; בשנת 1910, 66% מהאוכלוסייה היו מהגרים מהדור הראשון, ו-80% מהעולים הללו היו מרוסיה. עד 1920, למעלה מ-80,000 מתוך 100,000 תושבי האזור היו יהודים רוסים, ובראונזוויל זכתה לכינוי "ירושלים הקטנה". בשנות השלושים נחשבה בראונזוויל לשכונה המאוכלסת בצפיפות ביותר בברוקלין כולה. בראונזוויל התייחדה גם כשכונה עם הריכוז הגבוה ביותר של יהודים מכל מקום בארצות הברית עד שנות החמישים. האוכלוסייה נשארה יהודית עד אמצע המאה, והשכונה התפארה בשבעים בתי כנסת אורתודוקסיים. רבים מבתי הכנסת הללו עדיין קיימים בבראונזוויל, אך הם הפכו לכנסיות.
בראונזוויל היוותה גם מקום למטרות פוליטיות קיצוניות בתקופה זו. בשנת 1916הקימה מרגרט סנגר את המרפאה הראשונה למניעת הריון באמריקה ברחוב אמבוי.[2] לאורך שנות העשרים והשלושים בחרה השכונה במועמדים סוציאליסטים ובמפלגת העבודה האמריקאית לאספת המדינה. שני המועמדים הסוציאליסטים לראשות העיר בשנים 1929 ו-1932 קיבלו שניהם בערך כרבע מקולות ראש העיר תושבי בראונזוויל. עמדות סוציאליסטיות שררו בקרב תושבי בראונזוויל עד מלחמת העולם השנייה.[5] האוכלוסייה היהודית באזור השתתפה רבות בתנועות זכויות האזרח, והתגייסה נגד דברים כמו מסי-גולגולת, חוקי ג'ים קראו ובהפרדה גזעית בבתי ספר.[7]
האזור היה מוצלח כלכלית למדי בתקופת הזוהר שלו. בשנת 1942 היו 372 חנויות (כולל 8 בנקים ו-43 חנויות למכירת בגדי גברים) לאורך 3 מיל (4.8 קילומטרים)מיל (4.8 קילומטרים) בשדרת פיטקין, שכולן העסיקו 1,000 איש, והניבה כ-90 מיליון דולר בשנה (שווה לכ -1,426,000,000 $ כיום).[5]
סוף המאה ה -20 ושינוי דמוגרפי
אפרו-אמריקאים החלו לעבור לברוקלין בכמות ניכרת בתחילת המאה ה-20. בשכונת בדפורד-סטייבסנט הסמוכה הייתה הקהילה האפרו-אמריקאית הגדולה הראשונה בברוקלין. בשנות השלושים החלה בבראונזוויל מגמת גידול באוכלוסייה האפרו-אמריקאית. רוב התושבים החדשים היו עניים ונחשלים מבחינה חברתית, ובייחוד התושבים האפרו-אמריקאים החדשים, שרובם היגרו מהדרום שם הופלו לרעה מבחינה גזעית.[7] בשנת 1940 היוו התושבים השחורים 6% מאוכלוסיית בראונזוויל. למרות שהיו מבין תושבי הקהילה האפרו-אמריקאים שהשתלבו עם התושבים היהודים במגורים, מבחינה כלכלית, חינוכית וידידותית, עדיין אירעו חיכוכים מפעם לפעם בין שתי האוכלוסיות.[8] עד 1950, מספר השחורים היה כפול, שרובם התיישבו בדיור בתנאים הירודים ביותר בשכונה.[5] במקביל לכך מכסות הגירה חדשות הפחיתו את מספר יהודי רוסיה שהצליחו להגר לארצות הברית.[7] עובדה זו גרמה לשינוי צביונה של השכונה, מיהודית ברובה לאפרו-אמריקאית.
