סיפורים על שבט בני משה הם חלק מן המיתוס של עשרת השבטים האבודים ומתוארים בהרחבה בסיפוריו של אלדד הדני. הם שוכנים בארץ רחוקה ונפלאה מעבר לנהר סמבטיון האגדי ומקיימים חיים יהודיים מושלמים. עם בוא הגאולה הם יצטרפו לבני עמם הנדכאים בגלות יחד עם שאר שבטי ישראל האבודים. אלדד הדני מכנה אותם בשם נוסף: שבט ינוס.
מקור האגדה על בני משה
ראשיתה של האגדה על בני משה היא בתעלומה האופפת את גורל בניו של משה במקרא. שני בנים היו למשה: גרשום ואליעזר. אך ספר התנ"ך אינו מספר עליהם כמעט דבר.[1] גם המידע על צאצאיהם מועט ביותר ונפסק לאחר דור אחד – נזכר רק רחביה בן אליעזר אך לא נזכרים בניו.[2] מן הנאמר: "ויבדל אהרן להקדישו ומשה ובניו יקראו על שבט הלוי" (דברי הימים א' כג, יג - יד) נראה ששבט לוי, שאינו נזכר בין השבטים האבודים, זוהה מאוחר יותר כבני משה.
המקור הקדום ביותר לאגדת בני משה הוא תרגום יונתן בן עוזיאל על הבטחת אלהים למשה כי יקום ממנו עם רב (שמות ל"ד 10) ומוסיף התרגום : "אולם ממך יצאו עמים צדיקים, נגד כל עמך אעשה להם נסים בזמן שיפלו בשבי על נהרות בבל ואעלם משם ואובילם מעבר לנהר סמבטיון." במדרש בראשית רבתי מסופר כי הלויים סירבו לנגן ולשיר לשוביהם הבבלים וכדי שלא יאלצום לכך קצצו הלויים את אצבעותיהם. בזכות מעשה גבורה זה לקח אותם האלוהים אל הארץ הנפלאה שמעבר לסמבטיון.[3] בני משה מתוארים באגדה זו כמקדשי השם שהאל הצילם מסבלותיהם בדרך נס והביאם למקום מבטחים.[4]
הסיפור על בני משה, כקהילה יהודית החיה חיים מוסריים מושלמים תוך שוויון מוחלט בין כל חבריה מופיע גם במסורות מוסלמיות המסתמכות על הקוראן המספר על מפגשו של מוחמד עם קהילה שהם "מעמו של משה אומה ההולכים באורח מישרים ובצדק".[5]
במקום מושבם האגדי בני משה חיים בביטחון מוחלט. אין עליהם שלטון זר ואיש אינו מאיים עליהם. ארצם היא מעין חצי אי המוגן על ידי נהר הסמבטיון. הם חיים ברווחה ובעושר "שוכנים בבתים מפוארים ובניינים הדורים ומגדלים נאים הם בונים לעצמם" אדמתם פוריה והם מתקיימים מעבודת האדמה ומגידול מקנה. אין בארצם כלל חיות טמאות ואפילו לא רמשים וחרקים, רק צאן ובקר. והעיקר: "הם בעלי אמונה בעלי תורה בעלי משנה תלמוד ואגדה, ותלמוד שלהם בלשון הקדש". הם שומרים על כל המצוות, קלה כחמורה. אין בהם בכלל בעלי מידות רעות וכולם צדיקים וחסידים גמורים.[6] תיאור זה של בני משה היווה השראה למופת של חברה יהודית אוטופית, המגלמת את האתוס היהודי הצרוף, תמצית תקוות התורה להתנהגותם החברתית של בני אנוש.[5] חברה כזו עמדה לנגד עיניו של אחד העם כשבחר בשם בני משה לאגודה הציונית שהקים ב־1889 באודסה במגמה ליצור עלית שתביא להתחדשות רוחנית ולאומית של העם היהודי.
במיתוס על עשרת השבטים שהציג חיים יהודיים אלטרנטיביים לחיי הגולה ייצגו בני משה את האפשרות לחיות רק על פי התורה ודיני היהדות, בלא השפעות של תרבות הסביבה שאינה יהודית. אלדד הדני תיאר את בני משה כמי שחיים בשלום ובשלווה ושאין להם צורך בנשק, אך נראה שבאגדות שנפוצו בקרב יהודי מזרח אירופה נוספה להם תכונת הגבורה והכח הצבאי, והם זוהו עם היהודים האדומים שתוארו באגדות דווקא כלוחמים.[7]
ראו גם
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ ראו דברי הימים א' פרק כ"ג 12–25
- ^ "ויהיו בני אליעזר (בן משה) רחביה הראש ולא היה לאליעזר בנים אחרים ובני חבריה רבו למעלה", ועל זה אמר רבי יוסי: ההבטחה שהבטיח הקדוש ברוך הוא למשה: "ואעשה אותך לגוי עצום ורב" (שמות לב, י') נתקיימה בזרעו, שנאמר: "ובני רחביה רבו למעלה". רבי יוסף שנה: למעלה מששים ריבוא היו (ברכות ז, עמוד א'). בני משה אלה יתכנסו ויחזרו לעתיד לבוא אלינו.
- ^ בראשית רבתי פרשת ויצא
מה עשו הלוים שנשארו, קצצו אצבעותיהם כדי שלא יקישו בכנורות, וכשהיו אומרים שוררו היו מראים אצבעותיהם מקוצצים ואומרים להם איך נשיר ואצבעותינו מקוצצים. כיוון שבא הלילה ירד הענן וכסה עליהם ועל נשיהם ובנותיהם ובניהם והאיר להם הקב"ה בעמוד אש והוליכם כל הלילה עד אור הבקר והניחם על שפת הים. כיוון שזרח השמש נסתלק הענן ועמוד האש, והמשיך הקב"ה לפניהם נחל א' שמו סבטיון וסגר בפניהם כדי שלא יוכל אדם לעבור אליהם. (והיה) [והים] סובב עליהם מהלך ג' חדשים על ג' חדשים (ו)מרובע, ומצד (האחר) [האחד] לא היה סובב כל הרוח והמשיך הקב"ה אותו נהר וסגר בפניהם, ותחום אותו נהר מאתים אמה. והנהר היה מלא חול ואבנים ומושך חול ואבנים ועושה רעש גדול בלילה מהלך חצי יום, ומושך החול והאבנים כל ששת ימי המעשה ובשבת ינוח.
ומיד תעלה אש מע"ש עד מ"ש מצד הנחל והאש לוהטת ולא יוכל אדם להגיד אליה אל הנחל כמהלך מיל, ומלהט[ת] האש כל צמח סביב הנחל עד שמטאטאת הארץ. ואותם הלוים מבני משה הם, והיו עומדים לפנים מן הנחל. ואין ביניהם בהמה טמאה ולא חיה טמאה ולא שום רמש האדמה ועמהם צאן ובקר, ויש אצלם עוד שש מעיינות ויתקבצו כלם לאגם א' וישקו מהם ארצם, ובאותו אגם ישרצו כל מיני דגים, ועל המעיינות ועל האגם יפרחו כל מיני עופות טהורים, ועמהם כל מיני פירות והם זורעים וקוצרין, וזורעין א' וקוצרין מאה. והם היו בעלי אמונה, בעלי תורה, בעלי משנה ואגדה, והם היו חכמים חסידים וקדושים, ואינן נשבעין לשקר וחייהם ק"כ שנה, ולא ימות להם בן או בת בחיקוק אביהם ורואין ג' וד' דורות, והם בעצמם בונים בתים וחורשין וזורעין, לפי שאין להם עבדים ושפחות, ואין סוגרין בתיהם לילה, ונער קטן הולך עם בהמתו מהלך כמה ימים ואין מתירא לא מן הלסטים ולא מחיה רעה ולא מן רמש האדמה ולא מן השדים ולא מכל דבר רע, מפני שהם קדושים ועדיין הם עומדין בקדושתו של מרע"ה.
- ^ יוסף דן, הסיפור העברי בימי הביניים, ירושלים: בית הוצאה כתר, 1974, עמ' 58–59
- ^ 1 2 הלל ויס, עשרת השבטים, בני משה ובני רכב מאז ועד היום: בין אוטופיה לדיסטופיה ביצירת עגנון, עי"ן גימ"ל ב', תשע"ג-2013
- ^ איגרת אלדד הדני נוסח תימן
- ^ המשורר נפתלי הרץ אימבר כותב עליהם: מֵעֵבֶר לִנְהַר סַמְבַּטְיוֹן בְּאֶרֶץ עֲרָב, בְּנֵי משֶׁה הַיְּהוּדִים הָאֲדֻמִּים, מְלֻמְּדֵי מִלְחָמָה, יוֹדְעֵי קְרָב, פָּרָשִׁים קַלִּים, גִּבּוֹרִים עֲצוּמִים, כֵּן קָרָאתִי הָרָשׁוּם בִּכְתָב פרויקט בן יהודה
