בֶּלְפוֹר (בצרפתית: Belfort) היא בירת מחוז טריטוריית בלפור בחבל בורגון-פראנש-קונטה, שבצרפת. בקומונה של בלפור מתגוררים כ-49 אלף תושבים (נכון ל-2016). היא נמצאת על גדות נהר סבורז (אנ'), במרחק של כ-170 קילומטרים מדיז'ון, בירת החבל, ובמרחק של כ-400 קילומטרים מפריז, בירת צרפת. באופן היסטורי העיר והמחוז הם חלק מאו-רן בחבל אלזס, אך הופרדו ממנו בעקבות מלחמת צרפת–פרוסיה שהסתיימה ב-1871 והם נותרו אזור נפרד גם כשהחבל חזר לשליטת צרפת.
גאוגרפיה
העיר ממוקמת במעבר בלפור (Trouée de Belfort; ידוע גם בתור "השער הבורגונדי"), מעין עמק בין הרי הווז' מצפון להרי היורה מדרום. היא נמצאת במרחק של כ-25 קילומטרים מהגבול עם שווייץ וכ-60 קילומטרים מהגבול עם גרמניה. את העיר חוצה נהר סבורז שמקורו בהר בלון ד'אלזס בהרי הווז', אשר נשפך לנהר דו שבעצמו נשפך לנהר סון, יובל של נהר רון. העיר נמצאת בקרבת קו פרשת המים בין אגן הרון לאגן הריין.
אקלים
בלפור נמצאת באזור בו שורר אקלים יבשתי, המתאפיין בכמות משקעים גדולה ביחד עם הבדלי טמפרטורות משמעותיים בין הקיץ והחורף בהשוואה למקומות אחרים בצרפת וגם מזג אוויר לא יציב בתוך העונות.
האזכור הראשון של בלפור הוא מחוזה ב-1226, שם היא מוזכרת ככפר עם טירה. כעבור כמה עשרות שנים בלפור קיבלה מעמד עירוני ועצמאי יחסית. בהמשך, בעקבות הליכי ירושה שונים, האזור של בלפור עבר לשליטת דוכסות אוסטריה. במאה ה-15, במהלך מלחמת מאה השנים, העיר הותקפה ונשרפה על ידי כוח של דוכסות בורגונדיה בראשות פיליפ השלישי. לאחר מספר תקופות לחימה לסירוגין אני בית הבסבורג חזרו לשליטה מוחלטת באזור בעקבות תוצאות המלחמות הבורגונדיות.
בעקבות המהפכה הצרפתית המדינה חולקה למחוזות ובלפור הפכה לבירת מחוז או-רן. במהלך המלחמות הנפוליאוניות העיר נכבשה לתקופות קצרות יחסית על ידי האימפריה האוסטרית אבל לאחר המלחמה עדיין נותרה בשליטה צרפתית. לאחר המלחמות נבנו ביצורים חדשים לעיר שהחליפו את אלו של וובאן, והעבודה הרבה הביאה להגירת בונים רבים לעיר.
בנובמבר 1870, במהלך מלחמת צרפת–פרוסיה, החל המצור על בלפור. הכוחות הצרפתים לא נכנעו והמשיכו להתנגד לפרוסים גם כשלושה שבועות לאחר כניעת צרפת בינואר 1871 עד שניתנה להם הוראה מההנהגה הצרפתית להיכנע. בעקבות ההצלחה המקומית מנהיג פרוסיה אוטו פון ביסמרק הסכים באמנת פרנקפורט שחתמה את המלחמה שבלפור והטריטוריה המצומצמת שסביבה ייוותרו בשליטה צרפתית בניגוד לחבלי אלזס-לורן שסופחו לפרוסיה.
לאחר המלחמה נבנה בעיר מבצר נוסף כחלק ממערכת סרה דה ריבייר ששימשה את צרפת עד מלחמת העולם הראשונה. כמו כן החלה להתפתח בה תעשיות שונות, ובין היתר חברת אלסטום. העיר קלטה מהגרים רבים מיתר חלקי אלזס שרצו להישאר תחת שלטון צרפתי וביחד עם התיעוש הדבר גרם לגדילת האוכלוסייה פי כמה.
במלחמת העולם עצמה כוחות הקיסרות הגרמנית העדיפו לעקוף מצפון את הביצורים באזור ולכן העיר לא הייתה בקו הלחימה, אך עדיין הופגזה באופן ניכר. לאחר המלחמה שטחי אלזס-לורן הושבו לצרפת, אך בעקבות ההבדלים שנוצרו במשך השנים בין השטחים שנשלטו על ידי אומות ומערכות חוק שונות הוחלט להמשיך את החלוקה בין טריטוריית בלפור ויתר אלזס.
בית הכנסת של בלפור.אנדרטה לזכר קורבנות השואה בבית הקברות היהודי בבלפור.
ככל הנראה היהודים הראשונים בעיר היו יהודים צרפתים שברחו לבלפור אחרי גירוש צרפת הגדול ב-1306, כשהעיר הייתה חלק מהאימפריה הרומית הקדושה, אך הקהילה לא האריכה ימים יותר מעשורים ספורים ולאחריהן נאסר על היהודים לשבת בה.[2][3]
היהודים הראשונים שחזרו להתיישב במקום הגיעו בעקבות האמנציפציה ליהודים שהחלה בצרפת בעקבות המהפכה הצרפתית. היהודים החלו להפוך לכדי קהילה מאורגנת וכעבור כ-30 שנה הקהילה צמחה לכדי 475 יהודים, כ-10% מהאוכלוסייה הכללית.[4] ב-1857 נבנה בית הכנסת המקומי (אנ') בסגנון נאו-ביזנטי שממשיך לפעול.
הקהילה צמחה באופן משמעותי לאחר מלחמת צרפת–פרוסיה, כשיהודים רבים מאלזס-לורן שרצו להישאר תחת שלטון צרפתי היגרו אליה; ב-1878 בבלפור 841 יהודים.[2][4]
במהלך מלחמת העולם השנייה והשואה הקהילה נפגעה קשות, רבים מהיהודים גורשו למחנות ריכוז והשמדה וכ-240 מיהודי בלפור נרצחו על ידי הנאצים. לזכר הקורבנות הוקמה אנדרטה בבית העלמין המקומי מספר שנים לאחר סיום המלחמה.[2][5]
ב-1969 נמנו בבלפור וביישובים בסביבתה כ-1,300 יהודים שהיו מאוגדים בקהילה מאורגנת.[2]
לעיר היו מספר ראשי ערים יהודיים במהלך המאה ה-20, הבולט שבהם הוא פייר דרייפוס-שמידט (צר') שכיהן כראש העיר למשך מספר קדנציות לסירוגין בין 1935 ו-1964.
.svg)
