בארי (באנגלית: Barry; בוולשית: Y Barri) היא העיר החמישית בגודלה בוויילס. בארי שוכנת לאורך החוף הצפוני של תעלת בריסטול, פחות מ-11 ק"מ מדרום-מערב לקארדיף, בירת ויילס. בארי היא אתר נופש חופי שהאטרקציות התיירותיות שבה כוללות כמה חופי רחצה ואת פארק השעשועים של האי בארי. העיר הייתה בעבר כפר קטן ובהמשך סופחו אליה הכפרים הגדולים יותר שבשכנותה, קדוקסטון והאי בארי. מאז שנות השמונים של המאה ה-20 העיר גדלה משמעותית, במיוחד הרציפים שבה, שב-1913 היו נמל הפחם הגדול בעולם.
הסברה היא שהמקום נקרא על שמו של הקדוש בארוק (Baruc).[2] הסבר נוסף הוא ששם העיר לקוח מהמילה בשפה הוולשית Bar, שמשמעותה הוא "גבעה" או "עליה". לפיכך, השם Y Barri משמעותו "הגבעות". לנוכח הטופוגרפיה של בארי, זהו הסבר מתקבל על הדעת. האזכור הראשון לקריאת שם המקום על שם הקדוש בארוק מצוי בכתבי ההיסטוריון בן המאה ה-12, ג'רלד מוויילס (אנ'), שהיה בן המקום ותיאר אותו באופן הבא: "לא רחוק מקארדיף שוכן אי קטן מול חופי הים השביעי שהמקומיים קוראים לו בארי. המקום קרוי על שמו של הקדוש בארוק, שהתגורר כאן". אחד הפירושים לאזכור זה הוא שג'רלד שאף לייחס את מקום הולדתו לקדוש ידוע.
היסטוריה
היסטוריה קדומה
באזור בו שוכנת בארי ידוע על פעילות אנושית עוד מתקופות קדומות יותר. מיקרוליתים מהתקופה המזוליתית נמצאו באי בארי וכלי אבן מהתקופה הנאוליתית נתגלו בכפר סנט אנדרוס מיג'ור הסמוך. כדי אפר מתקופת הברונזה נתגלו בחפירות ברוגם באי בארי ושניים נוספים נתגלו ברוגם בקולד קנפ פוינט. בקרבת בארי נחשפה מצודת חוף מגודרת מתקופת הברזל וקיימת עדות לקיומה של חווה מתקופת הברזל שהתגלתה במהלך בנייתו של הקולג' של בארי.
ב-תקופה הרומית פעלו חוות חקלאיות במקום בו ניצבת כיום מצודת בארי כן נתגלה בית קברות עם ארונות קבורה מעופרת מעוטרים בצדפות. הן בבנייתה של הקפלה של הקדוש בארוק והן בבנייתה של כנסיית סנט ניקולס, נעשה שימוש משני של רכיבים אדריכליים מהתקופה הרומית ובכפר ללנדאו התגלתה וילה כפרית רומית. ב-1980 בוצעו בגלין אי מור חפירות של בניין רומי שכלל 22 חדרים ומרתפים הסדורים סביב חצר מרכזית ומקובל לחשוב שזהו מבנה מהמאה השלישית לספירה הקשור לפעילות ימית, ככל הנראה מחסן.
הויקינגים ביצעו פלישות באזור והאי בארי היה ידוע כבסיס פלישה ב-1087. בשמותיהם של האיים פלט הולם וסטיפ הולם, השוכנים בתעלת בריסטול, מצויה המילה הולם (Holm) הלקוחה מהמילה הסקנדינבית לאי השוכן על שפך נהר. בחפירות באתר בגלין אי מור נחשפו נחשף אתר שהיה בשימוש במאות השישית והשביעית ובין השנים 830 – 950.
ימי הביניים
מאפיין הנוף העיקרי בבארי של ימי הביניים היה האי בתעלת בריסטול שהופרד על ידי הגאות והשפל של שפך הנהר. אי זה מתואר בספרו של ג'רלד מוויילס, "מסע בוויילס" (Itinerarium Cambriae) מ-1191. ג'רלד מציין ששם הכפר בארי לקוח משמו של הקדוש ששרידיו טמונים בקפלה שבאי. האי היה בבעלות משפחת האצולה המקומית והאחוזות המקומיות לקחו את שמן משמה של משפחת דה בארי שמוצאה מהאי.
בעקבות הכיבוש הנורמני של אנגליה, חולק האזור למנורים ואזור בארי פוצל לשתי נחלות, פנמרק ודינאס פוויס. פנמרק פוצלה לנחלות של פנמרק המערבית ושל בארי. דינאס פוויס פוצלה לקדוקסטון ואיכלולאי. הנחלה של בארי הוענקה על ידי משפחת אומפרוויל למשפחת בארי שישבה במצודת בארי, הניצבת במקום גבוה המשקיף על תעלת בריסטול, אתר שהיה מיושב בתקופה הרומית. המצודה הייתה בית אחוזה מבוצר קטן, שנבנה במקום סוללות עפר קדומות. בסוף המאה ה-13 היו במצודה שני מבני אבן באגפים המזרחיים והמערביים של החצר שלה. בראשית המאה ה-14 חוזקה המצודה על ידי תוספת של אולם גדול ושל בית שער בצדה הדרומי של חצר המצודה. כל המרכיבים הללו שרדו עד ימינו.[3] בתקופה זו התפתחה בארי להיות כפר עם נמל ועם כנסייה וטחנת מים משלה, אך במהלך המאה ה-14 נכחד חלק ניכר מאוכלוסייתה עקב המוות השחור עקב תוצאות המרד של אווין גלינדור (Owain Glyndŵr). כ-300 שנה חלפו עד שגודל אוכלוסיית היישוב חזרה לקדמותה וכדי שהוא יוגדר שוב ככפר, שבמהותו היה אזור מיושב בדלילות ובו כמה חוות פזורות ורוב אדמתו היה אדמת ביצה שדרכה זרם נהר קטן.[4] ב-1622 המבנה הכללי של חלקות האדמה המגודרות סביב לבארי היה כפי שנותר עד להתפתחותה של העיר המודרנית. על פי רשימות מס הרכוש מ-1637 היו בכפר 13 בתים.
העידן התעשייתי
ב-1871 היו בבארי 21 בתים ואוכלוסייתה מנתה 100 תושבים. משפחת רומילי בעלת האחוזות הייתה מעורבת בבניית הכפר אך היישוב נותר עדיין קהילה חקלאית ברובה.[5] גידולו המשמעותי של היישוב החל כאשר הוא התפתח לנמל פחם בשנות השמונים של המאה ה-19. הסחר בפחם התפתח בקצב מהיר והמתקנים בקארדיף לא היו כבר מתאימים להיקף הפעילות. קבוצה של בעלי מכרות פחם הקימה את חברת הרכבת של בארי והחליטה לבנות רציפים במקום. העבודות החלו ב-1884 והרציף הראשון נפתח ב-1889, כשאחריו נפתחו עוד שני רציפים ונבנו מתקני נמל רחבים. מסילת הרכבת הובילה פחם מהעמקים שבדרום וייס אל הרציפים שהיקף תנועת הפחם בהם עלתה ממיליון טונות פחם בשנה הראשונה לפעילותם למעל תשעה מיליון טונות ב-1903. תנועת האניות בנמל הייתה עמוסה הוקמו בו מספנה, מחסני קירור, טחנות קמח ובית חרושת לקרח. ב-1913 היה נמל בארי נמל ייצוא הפחם הגדול בעולם.
מעבר לרציפים השתרעו בתי בארי, אשר יחד עם קדוקסטון, יצרו עיר נרחבת. מסילת הברזל שהייתה בעלת חשיבות בהתפתחותם של הרציפים תרמה גם להתפתחותו של האי בארי כאתר נופש פופולרי. ב-1932 נחנך אולם הזיכרון של בארי להנצחת המקומיים שנפלו במלחמת העולם הראשונה.
בעקבות המעבר לשימוש בדיזל ובהנעה חשמלית ברשת הרכבות של בריטניה, הפכו הרציפים של בארי לשטח אחסון לקטרי קיטור שממתינים לגריטה. דאי וודהאם, בעלי משטחי הגרוטאות הללו אפשר לארגוני שימור רכבות לקנות בחזרה 200 מתוך 300 הקטרים לצורך שימור לדורות באים, למרות שבמהלך שנות האחסון של הקטרים במקום הם ניזוקו עקב מקרים של ונדליזם או של ציידי מזכרות. במהלך תור הזהב התעשייתי שלה טבעו מספר רב של ספינות מול חופי בארי.
כיום
מראה הרציפים של בארי מהאוויר
כיום מונה אוכלוסיית בארי כ-50,000 תושבים. היא המרכז המנהלי של עמק גלמורגן והיא ביתה של קבוצת הכדורגל בארי טאון. למרות שהנמל בארי עדיין פעיל, העיר משמשת יותר כמרכז תעשייתי וכמרכז שירותים לעמק שמסביבה. שטחי הרציפים ואזורי תעשייה סמוכים יוצרים את מרכז התעסוקה הגדול בעיר. הרציפים, שהגישה אליהם שופרה עם פתיחת הכביש המקשר אליהם ב-1981, מקושרים כעת ישירות לכביש M4. ברציפים יכולים לעגון ספינות בהדחק של עד 23,000 טונות. באמצעות שטחי האחסון הפתוחים והמחסנים שבהם, ובאמצעות המנופים הגדולים, הרציפים מסוגלים לטפל במטענים בתפזורת. שתי נקודות עגינה משמשות את קווי הספנות לאירלנד ולמערב אפריקה. מתקני נמל אלה ומתקנים נוספים הרחיבו את מגוון פעילויות הספנות במקום בשנים האחרונות. העיר בארי ידועה בשורשי מעמד העובדים שבה ומועצת העיר שבה נשלטת על ידי מפלגת הלייבור.
רוב החברות התעשייתיות שפועלות בבארי מרוכזות באזור הרציפים. הגדולים שבהם הם תשלובות הכימיקלים כמו קאבוט ודאו קורנינג שהשלימו לאחרונה את פיתוח הקמתו של המפעל הגדול באירופה לייצור סיליקון. מעסיקים גדולים נוספים בבארי הם חברת הבנייה ג'וסון, חברת הקמח והלחם הוביס והחברה Associated British Ports שמאז 1982 מנהלת את הרציפים.
