|
|
יש לערוך ערך זה. ייתכן שהערך סובל מבעיות ניסוח, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו, או מ פגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים.
|
| אתם מוזמנים לסייע ולערוך את הערך. אם לדעתכם אין צורך בעריכת הערך, ניתן להסיר את התבנית.
|
|
| יש לערוך ערך זה. ייתכן שהערך סובל מבעיות ניסוח, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו, או מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים.
|
| אתם מוזמנים לסייע ולערוך את הערך. אם לדעתכם אין צורך בעריכת הערך, ניתן להסיר את התבנית.
|
ארט פופ (נכתב גם כארט-פופ או ארטפופ) הוא סגנון מוגדר באופן חופשי של מוזיקת פופ המושפע מהאינטגרציה של פופ-ארט בתרבות גבוהה ונמוכה, ומדגיש את מניפולציה של סימנים, סגנון ומחווה על פני הביטוי האישית. אמני פופ ארט עשויים להיות מושפעים מגישות פוסט-מודרניות או תיאוריות אמנות וכן מצורות אמנות אחרות, כגון אופנה, אמנות יפה, קולנוע וספרות אוונגרדית. הם עשויים לסטות מקהלי פופ מסורתיים ומוסכמות מוזיקת רוק[1], במקום זאת לחקור רעיונות כמו מעמדו של פופ כאמנות מסחרית ושאלות של אותנטיות היסטורית.
החל מאמצע שנות ה-60, מוזיקאי פופ בריטים ואמריקאים כמו בריאן וילסון, פיל ספקטור והביטלס החלו לשלב בהקלטותיהם את רעיונות תנועת הפופ-ארט[2]. מוזיקאי פופ לאמנות אנגלית שאבו מלימודי בית הספר לאמנות, בעוד שבאמריקה הסגנון נבע מהשפעתו של אמן הפופ אנדי וורהול והלהקה המסונפת "הוולווט אנדרגראונד", וגם הצטלב עם תנועת הזמר והיוצר של המוזיקה העממית. הסגנון הגיע ל"תור הזהב" שלו בשנות השבעים בקרב אמני רוק גלאם כמו דייוויד בואי ורוקסי מיוזיק, שחיבקו תיאטרליות ותרבות פופ זרוקה.
המסורות של ארט פופ נמשכה בסוף שנות השבעים והשמונים באמצעות סגנונות כמו פוסט-פאנק וסינת'פופ, כמו גם הסצנה הרומנטית הבריטית החדשה[1], והתפתחו עוד עם אמנים שדחו את כלי הנגינה ומבנה הרוק המקובלים לטובת סגנונות דאנס והסינתיסייזר. בשנות ה-20 של המאה ה-20 התפתחו מגמות חדשות של פופ ארט, כמו אמני היפ הופ המתבססים על אמנות חזותית ואמני וייפורווייב, החוקרים את רגישות הקפיטליזם העכשווי והאינטרנט.
מאפיינים
ארט פופ שואב את פירוק הפוסט-מודרניזם של הגבול התרבותי הגבוה נמוך ובוחן מושגים של מלאכת יד ומסחר. הסגנון מדגיש את מניפולציה של סימנים על פני ביטוי אישי, תוך התבססות על אסתטיקה של היומיום והחד-פעמי, בהבחנה למסורת הרומנטית והאוטונומית המגולמת על ידי ארט רוק או רוק מתקדם. הסוציומיקולוג סיימון פרית הבחין את הניכוס של אמנות למוזיקת פופ כבעלי דאגה מסוימת בסגנון, מחווה ושימוש אירוני בתקופות וז'אנרים היסטוריים. מרכזי הספקים המסוימים של הסגנון היו תפישות העצמי כיצירת בנייה ומלאכות, וכן התעסקות בהמצאת מונחים, דימויים, תהליך והשפעה. ניק קולמן של האינדיפנדנט כתב: "ארט-פופ עוסק בחלקו בגישה ובסגנון; אך למעשה מדובר באמנות. זוהי דרך, אם תרצה, להפוך פורמליזם טהור למקובל מבחינה חברתית בהקשר פופ.
תאורטיקן התרבות מארק פישר כתב כי הפופ האומנותי התפתח מתוך המשולש של פופ, אמנות ואופנה[1]. פרית מצהיר כי זה היה "פחות או יותר" בהשראה ישירה מפופ ארט. . לדברי המבקר סטיבן הולדן, פופ ארט מתייחס לעיתים קרובות לכל סגנון פופ השואף בכוונה לערכים הפורמליים של מוזיקה ושירה קלאסית, אם כי יצירות אלה משווקות לרוב על ידי אינטרסים מסחריים ולא יצירות תרבותיות ממוסדות[2]. סופרי העיתון העצמאי וה"פייננשל טיימס" ציינו את ניסיונות מוזיקת הפופ האמנותית להרחיק את קהליה מהציבור הרחב. רוברט כריסטגאו כתב ב"ווילג' וויס" בשנת 1987 כי תוצאות הארט פופ "כשקסם האומנות מתעצם ונכנס עד שהוא הופך לאובססיה אסתטית"[3].
הערות שוליים
