אסון הדבשה של בוסטון התרחש בשכונות הצפוניות של בוסטון שבמסצ'וסטס, במזקקה של Purity Distilling Company, ב-15 בינואר 1919. באותו זמן, דבשה (מולאסה) הייתה הממתיק העיקרי בארצות הברית, והשתמשו בה כמרכיב בדברי מתיקה, כמו גם להכנת רום.
מכל דבשה בגובה 15 מ', שהכיל 9.5 מיליון ליטר של דבשה, התפוצץ. הפיצוץ היה חזק עד כדי כך שהקורות של מסילת ברזל מוגבהת סמוכה נקרעו ורכבת שעברה על גב מסילת הברזל, נפלה ממנה. מספר בניינים באזור קרסו, עקב הפיצוץ. הדבשה זרמה מהמכל ההרוס בגל בגובה שבין 2.5 ל-4.5 מטר ובמהירות של 56 קמ"ש[1]. 21 אנשים נהרגו ו-150 נפצעו תחת גל הדבשה שמחץ וחנק רבים מהנפגעים עד מוות.[2] עבודות הניקיון נמשכו שבועיים והשתתפו בהן מעל 300 איש, שקרצפו את הדבשה מאבני הרחוב, מהתיאטראות, מהעסקים, מהמכוניות ומן הבתים. נמל בוסטון היה צבוע חום עד הקיץ. המזקקה שילמה 640,000 דולר דמי נזיקין (מקביל לכ-10 מיליון דולר כיום), כעשירית מן הנזק שנגרם, באחת מן התביעות היצוגיות הראשונות במסצ'וסטס.
סיבת התאונה לא התבררה עד היום. אחת ההשערות היא שהמכל מולא מעבר לקיבולתו בשל הבהילות לייצר דבשה עבור משקאות חריפים לפני אישור חוק היובש. השערה אחרת היא שהמכל התפוצץ עקב תסיסה בתוכו. השערה נוספת היא שהמכל הושפע מעליית הטמפרטורות החריגה באותו יום – הטמפרטורה עלתה מ-17° מתחת לאפס ל-4°, בפרק זמן קצר.
בתחילת שנות האלפיים נעשה שימוש במודלים הנדסיים מודרניים כדי לבדוק את הסיבה לפיצוץ, ונמצא שמכל הפלדה לא נבנה בהתאם לתקנות, הוא נבנה במהירות והיה במחצית העובי הנדרש. כמו כן אחוז המנגן בפלדה היה נמוך בהרבה מהתקן, ולכן היא נסדקה בקלות.
האסון הפך לחלק מהמורשת התרבותית של בוסטון, לא רק בגלל הנזק שנגרם, אלא גם בגלל הריח המתוק שמילא את השכונות הצפוניות במשך עשרות שנים לאחר האסון. על פי אחד הדיווחים העיתונאיים, "ריח המולסה נשאר במשך עשרות שנים והיה לחלק מהאווירה הייחודית של בוסטון."
ראו גם
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
