אל-פותווה

ארגון אל-פותווה (בערבית: فتوة, "גבריות צעירה", רוח הנעורים,[1] "העלומים"[2] או "אבירות") היה ארגון נוער לאומי-צבאי ערבי במתכונת הנוער ההיטלראי,[3][4] שפעל בארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי (מפברואר 1936 עד לפחות אחרי מלחמת השחרור) ובעיראק.

הארגון הפלסטיני

הארגון בשנים 1936–1937

המנהיג הראשי של הארגון היה המופתי אמין אל-חוסייני.[5] [6] מותו של עז א-דין אל-קסאם ב-1935 עורר התקוממות ערבית כללית יותר בארץ ישראל. אמין אל-חוסייני תפס כעת שהזמן בשל להשתתפות פעילה יותר. הוא הקים קבוצת נוער צבאית, "אל-פותווה" שהפכה למחתרת הפלסטינית או לקבוצת הטרור העיקרית הן במהלך המהומות ב-1936 והן בשנת 1948.[7]

ב-19 במרץ 1935 הקימו החוסיינים, (אמין אל-חוסייני וג'מאל אל-חוסייני) את המפלגה הערבית הפלסטינית. היא כללה ב-1936 'כיתת נוער', שעוצבה על פי תנועת הנוער ההיטלראית, הוגדרה וכונתה במשך זמן מה למעשה 'הצופים הנאצים'.[8] רוב חברי "פותווה" באו משורות בני הנוער הפלסטיני-העירוני.[9] החוסיינים איחדו את ארגוני הנוער והצופים שלהם במסגרת צבאית למחצה של ארגון "הפותווה", לפי מתכונת ארגוני הנוער הנאציים.[10] בישיבת ההקמה שלה ב-11 בפברואר 1936 (יח בשבט תרצ"ו) הכריז ג'מאל אל-חוסייני, עוזרו הראשי של אמין אל-חוסייני, כי היטלר התחיל עם שישה אוהדים בלבד וכעת יש לו שישים מיליון.[11]

באותו הזמן התקיימה רדיקליזציה כללית של ארגוני הנוער הערביים בארץ ישראל.[12] בשנות ה-30, סטודנטים פלסטינים שהתחנכו בגרמניה חזרו לארץ ישראל נחושים בדעתם להקים את המפלגה הנאצית הערבית. החוסיינים השתמשו במפלגה הערבית הפלסטינית להקמת חיל הנוער אל-פותווה שנקרא על שם אגודה של צופים נאצים ערבים. המפלגה הערבית הפלסטינית נתנה חסות להתפתחות פלוגות הסער בדוגמת המודל הגרמני. חיילי הסערה האלה, כולם ילדים ובני נוער, היו אמורים להתלבש במכנסיים שחורים ובחולצות אדומות. המתגייסים הצעירים נדרו בשבועה הבאה: "החיים - זכותי; עצמאות - שאיפתי; ערביות - המדינה שלי, ואין בה מקום למעט ערבים. בזה אני מאמין ואללה הוא העד שלי."[13][14]

"המרד הערבי הגדול" בארץ ישראל (1936–1939) חיסל את הנהגת הקהילה הערבית הפלסטינית. זה קרה בעיקר משום שאל-פותווה חיסל את מרבית האופוזיציה הפלסטינית, במיוחד מקרב משפחות נשאשיבי ונוסייבה.[7] הארגון פורק על ידי הבריטים ב-1937 במקביל לפירוק הוועד הערבי העליון.[15]

הקמת הארגון מחדש בשנת 1946

כאמל עריקאת, מפקד אל-פותווה, 1946

עם עליית כוחו של ארגון הנג'אדה, שבראשו עמד מוחמד נימר אל-הווארי, ניסו החוסיינים לבלום את התפתחותו של הארגון. ביולי-אוגוסט 1946 הם פתחו באמצעות עיתוניהם במסע הכפשה של הנג'אדה ושל העומד בראשו, והאשימו אותם כזורעי פלגנות.[16] עקב נהירת אלפי בני נוער לשורותיו של אל-נג'אדה, הקימו החוסיינים מחדש ארגון נוער מתחרה, "אל-פתווה",[16] ובראשו העמידו את כאמל עריקאת (אנ').[15] בספטמבר 1946 התקיים כנס היסוד של הארגון והוכרז על הצטרפותם של 3,500 צעירים לשורותיו.[16]

החוסיינים הפעילו לחץ על אל-הווארי שיסכים למיזוג שני הארגונים. אל-הווארי סיפר שג'מאל אל-חוסייני אף איים על חייו אם לא יעמיד את אל-נג'אדה תחת מרותה של המפלגה הערבית הפלסטינית של החוסיינים. אל-הווארי מצדו הסכים להכניס את ארגונו למסגרת אחת עם התנועה החדשה שארגנו החוסיינים, אך בתנאי שהארגון החדש לא יהיה תחת השפעה של מפלגה פוליטית, ושתהיה למסגרת הזאת חוקה ברורה.[17] אולם אל-הווארי וארגונו לא יכלו להתחרות במנגנונים של המחנה החוסייני, ונכנעו לדרישותיו.[18] בינואר 1947 אוחדו שני הארגונים ל"ארגון הצעירים הערבים" (מנט'מת א-שבאב אל-ערבי), שבראשו העמיד המופתי חאג' אמין אל-חוסייני את מחמוד לביב, קצין צבא מצרי לשעבר, שהיה מקורב ל"אחים המוסלמים", והנהיג את הארגון המשותף עד אוגוסט 1948. הארגון השתתף במאבק הצבאי על הארץ באותה שנה, אך מלבד השתתפות דלה בקרבות ביפו ובחיפה, לא היו לו הישגים כלשהם.[18]

הארגון בעיראק

קבוצות הנוער של אל-פותווה קישרו את הנוער הפלסטיני לתנועות נוער פשיסטיות במקומות אחרים במזרח התיכון.[14] בסוף 1935 ותחילת 1936 הקימו פאדל אל-ג'מאלי וסאמי שווכת תנועת נוער במדים בשם "אל-פותווה", שחיקתה באופן כמעט מלא את תנועת "נוער היטלר" הנאצית, על סמליה, סיסמאותיה, מצעדיה והערצתה את הכוח והאלימות.[19] ב-1938 יצאה משלחת של "אל-פותווה" לגרמניה כאורחת "נוער היטלר", והשתתפה כמשקיפה במפגן העוצמה הנאצית באותה שנה בנירנברג.[20]

בשנת 1939, כאשר שימש שווכת כמנכ"ל משרד החינוך העיראקי, מיסד את ארגון אל-פותווה כגוף השייך רשמית למשרד החינוך. על פי הנחויותיו, כל תלמידי התיכון ומוריהם חויבו להצטרף לארגון, ללבוש מדים ולענוד דרגות וסמלים על פי סולם היררכי, שבראשו עמד שווכת עצמו, שנטל לעצמו את הכינוי "מגן האבירות" (חאמי אל־פתווה). התלמידים היו חברים ב"גדודים" ("פוג") של אל-פותווה.[21]

לאחר הפיכת ריבוע הזהב הפרו-נאצית ב-1941, התחולל במהלך חג השבועות הפוגרום ביהודי עיראק הידוע בשם "הפרהוד". את האות לתחילת הפרעות, נתן מנגנון מאורגן שהוקם מקרב בני הנוער והסטודנטים של "אל-פותווה" ושל "מועדון אל-מות'נא", שמאז שנות ה-30 היו חשופים לתעמולה גרמנית נאצית, ובמהלך החודשיים של ממשלת רשיד עאלי, אורגנו במסגרת "פלוגות הנוער" (כתאאב א־שבאב) על פי מתכונת פלוגות הסער של ה"היטלריוגנד". האחראי על ארגון "פלוגות הנוער" היה שר הפנים והכלכלה (הממונה גם על המשטרה) בממשלת אל-כילאני, יונס א-סבעאוי, שהיה מעריצם של מוסוליני והיטלר. הוא החזיק בהשקפות נאציות ואנטישמיות, והפיץ את התורה הזו בשיטתיות בקרב "פלוגות הנוער", וצייד אותן בנשק.[22] הכנופיות החמושות הללו קיבלו סמכויות שיטור שנוצלו לרדיפת היהודים.[23][24]

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ מצטפא כבהא, המזרח התיכון בימינו: הפלסטינים – עם בפזורתו, האוניברסיטה הפתוחה, עמ' 69: רוח הנעורים. הערה 47: "המלה 'פֻתֻוַה' עברה גלגולים רבים מבחינת השימוש: לפעמים לתיאור הלוחמים הצעירים הנועזים, לפעמים לתיאור 'רוח הנעורים התוססת' ולפעמים לתיאור בריוני הרחוב ששירתו את אדוני השכונות בערים".
  2. ^ Aharon Cohen, Contemporary Arab world, Sifriyat Poʻalim, 1960. (בiw) עמ' 302
  3. ^ "Righteous victims: a history of the Zionist-Arab conflict, 1881-1999". p.24. Benny Morris, Random House, Inc. 1999
  4. ^ Benny Morris, "1948: a history of the first Arab-Israeli war", (Yale University Press, 2008, p. 89 
  5. ^ כריסטופר סייקס, "מאבקים על ארץ ישראל : מבלפור עד בווין". מערכות, 1966. עמ' 297 https://books.google.com/books?id=K6IJAQAAIAAJ&dq=%22ארגון+%22אל-פותווה%22+שבהנהגת המופתי%22 
  6. ^ האמת על מלחמת העצמאות: הכנות לקויות - פרק שמונה עשר, News1 מחלקה ראשונה
  7. ^ 1 2 Arab Revolt/Great Arab Uprising in Palestine. By Ami Isseroff
  8. ^ Jillian Becker,, "The PLO: the rise and fall of the Palestine Liberation Organization", Volume 1984, Part 2. (Weidenfeld and Nicolson, 1984). p. 21
  9. ^ זאב שיף, איתן הבר, "לקסיקון לביטחון ישראל" (1976), עמ' 416 [1]
  10. ^ התקופות הגדולות בהיסטוריה של ארץ ישראל, ו', רביבים, 1981 עמ' 62 [2]
  11. ^ Benny Morris, "Righteous victims: a history of the Zionist-Arab conflict, 1881-1999". (Random House, Inc. 1999) p.24
  12. ^ Klaus-Michael Mallmann, Martin Cüppers, "Nazi Palestine: The Plans for the Extermination of the Jews in Palestine". (Enigma Books, Jun 23, 2010). p.14
  13. ^ התקופות הגדולות בהיסטוריה של ארץ ישראל, 7. רביבים 1981. עמ' 62  Revivim, 1981 https://books.google.com/books?id=_R0uAAAAMAAJ&q=מופתי+פותווה&dq=מופתי+פותווה
  14. ^ 1 2 David M. Rosen, "Armies of the young: child soldiers in war and terrorism", (Rutgers University Press, 2005), p.106
  15. ^ 1 2 Efraim Karsh, Rory Miller, Israel at Sixty: Rethinking the birth of the Jewish state, Routledge, 2013-10-23, ISBN 978-1-317-96776-7. (באנגלית) עמ' 98
  16. ^ 1 2 3 מצטפא כבהא, המזרח התיכון בימינו: הפלסטינים – עם בפזורתו, האוניברסיטה הפתוחה, עמ' 69–70.
  17. ^ מצטפא כבהא, המזרח התיכון בימינו: הפלסטינים – עם בפזורתו, האוניברסיטה הפתוחה, עמ' 70.
  18. ^ 1 2 מצטפא כבהא, המזרח התיכון בימינו: הפלסטינים – עם בפזורתו, האוניברסיטה הפתוחה, עמ' 71.
  19. ^ חגי ארליך, המזרח התיכון בין מלחמות העולם, האוניברסיטה הפתוחה, ספר ד, עמ' 258.
  20. ^ חגי ארליך, המזרח התיכון בין מלחמות העולם, האוניברסיטה הפתוחה, ספר ד, עמ' 262.
  21. ^ חגי ארליך, המזרח התיכון בין מלחמות העולם, האוניברסיטה הפתוחה, ספר ד, עמ' 259.
  22. ^ חגי ארליך, המזרח התיכון בין מלחמות העולם, האוניברסיטה הפתוחה, ספר ד, עמ' 263.
  23. ^ הפרהוד - שריגים (הקישור אינו פעיל)
  24. ^ [3] אבנר-יעקב ירון, "כנורות בבל: . sefer 3. ha-Periḥah be-Yiśraʼel". בהוצאת קרל על"ה, 2007

Strategi Solo vs Squad di Free Fire: Cara Menang Mudah!