אלפייה

אַלְפִיָּה (בערבית: ألفية; בתעתיק מזרחני: alfiyya) היא ז'אנר בספרות הערבית הקלאסית. הריבוי של המילה הוא "אלפיאת" (ألفيات, ʾalfiyyāt).

אלפייה היא שיר בן כאלף בתים (מ-ألف הוא אֶלֶף). מחברי אלפיאת היו על פי רוב הדקדקנים הערביים של ימי הביניים, שנעזרו בסוג שירה זה כמסגרת נוחה לשימוש להוראת הדקדוק. ליתר דיוק, אלפייה מלמדת את תורת הצורות ואת התחביר של השפה הערבית הקדומה.

בשירה הערבית המסורתית, כל הבתים של אותו שיר חייבים להסתיים באותו העיצור, כאשר נסמכת לו אותה ההברה הארוכה, לאורך כל השיר בלא שינוי. מעין מקבילה בשירה העברית נמצאת בשירים כמו "אדון עולם", הכלול ברוב סידורי התפילה, שבו כל בית ובית מסתיים ב-rā: נִבְרָא, נִקְרָא, נוֹרָא, בְּתִפְאָרָה, לְהַחְבִּירָה, וְהַמִּשְׂרָה, צָרָה, אֶקְרָא, וְאָעִירָה, אִירָא. חוק זה אינו תקף באלפייה, שכן יש בה חרוזים, אך לא חרוז אחיד לאורך כל אלף הבתים. אלפייה כמעט תמיד מבוססת על משקל ה-رجز (רַגַ’ז), שנחשב לַקמאי והפשוט ביותר מבין 17 סוגי המשקלים בשירה המסורתית. החרוז הלא-אחיד והמשקל הפשוט הובילו את המפרשים המערביים להתייחס לאלפיאת כשירים שאין בהם ממש שירה, שאינם יותר מספרי לימוד. בנימה של זלזול כתב המזרחן הצרפתי סילבסטר דה סאסי (1758-1838): "Il n’est qu’une forme de prose rimée" (אינה באמת יותר ממין פּרוזה חרוזה).^[1] במחקר של ימינו מנסים להעריך גם את הפן האמנותי באלפייה.

אלפיית אבן מאלכ

האלפייה המפורסמת ביותר חוברה על ידי אִבְּן מַאלִכּ (נפטר בערך 1276 לספירה), והיא נחשבת כאלפייה השלמה ביותר. היא משמשת עד היום כמסכת לימודית במדינות ערב. מאז חיבורה היא פורשה על ידי דקדקנים כמעט בכל דור, ואין אזור בעולם הערבי שלא חובר בו פירוש עליה. אלפיית אבן מאלכ היא אחד הספרים העשירים בפירושים בכל הספרות הערבית. גם במערב הקדימו להבין את חשיבותה בבלשנות. הראשון שפרסם אותה היה דה ססי, שהוציא לאור מבחר בתים עם תרגום צרפתי והערות מסבירות כפרק מתוך ה-Anthologie grammaticale שלו (פריז 1829). גרסה מתוקנת של כל 1,002 הבתים פורסמה על ידי המזרחן הגרמני פרידריך היינריך דִּיטֶרִיצִי (1821-1903), ומצורף בה פירוש ערבי שהוא בעצמו נחשב כעמוד התווך שבתוך הפירושים: הפירוש של אִבְּן עַקִיל. דיטריצי כתב מבוא לטיני לספר והוציאו כ"Alfijjah, carmen didacticum grammaticum auctore Ibn Mâlik et in Alfijjam commentarius quem conscripsit Ibn ʿAḳîl" (לייפציג 1851). מהדורה זו קנתה לה מוניטין במהרה: ספר הדקדוק הערבי של ויליאם רייט (1830-1889), השגור בכל המכונות ללימודי ערבית בעולם הדובר אנגלית, מצטט אותה כאחד המקורות הראשיים שלו.^[2] דיטריצי המשיך לעסוק בספר זה בצורה אינטנסיבית, ושנה לאחר מכן תרגום שלם ראשון בשפה אירופית ראה אור: "Ibn ʿAḳîl’s Commentar zur Alfijja des Ibn Mâlik. Aus dem Arabischen zum ersten Male übersetzt" (ברלין 1852).

הערות שוליים

1. S. de Sacy, "Anthologie grammaticale", Paris (1829), S. 365.
2. W. Wright, "A Grammar of the Arabic Language" 3rd ed. p. ix (Preface to the Second Edition), 1874.