ב-1996 קיבל חוזה מקצועני ראשון והצטרף לקבוצת סקריניו (Scrigno), קבוצה בינונית שבה התבלטו באותה עת, פבריציו גווידי וביאג'ו קונטה. פטאקי לא הגיע להישגים משמעותיים בארבע השנים בהן רכב בקבוצה זו (הקבוצה שינתה את שמה ב-1999 לנאוויגרה). ב-1997 הוא זכה במקום השני בשני קטעים במרוצי קטעים בדרגות נמוכות וב-1998 זכה בניצחונו המקצועני הראשון כשניצח קטע בטור של לנגקאווי - מרוץ המתקיים במלזיה.
ב-2000 עבר לקבוצת הכוכבים האיטלקית, פאסה בורטולו שהוקמה באותה שנה. שם עבד איתו המנהל הספורטיבי הוותיק, ג'נקרלו פרטי. בהדרכתו של פרטי החל פטאקי לנצח במרוצים רבים. כבר בעונת 2000 זכה בתשעה ניצחונות. שניים מהם הושגו בקטעים של הוואלטה אספניה.
ב-2002 זכה ב-12 ניצחונות, כולל בקטע אחד בוואלטה אספניה ושני קטעים במרוץ פריז–ניס.
ב-2003 הטביע את חותמו על כל מרוצי הקטעים החשובים. בכך הפך לאחד מטובי הספרינטרים בדבוקה המקצוענית ואולי אף לטוב שבהם באותה שנה. הוא צבר 30 ניצחונות בעונה זו, תוך שהוא זוכה ב-15 קטעים בשלושת הגרנד טורים, הישג חסר תקדים באיכותו.
ב-2004 זכה ב-23 ניצחונות. מתוכם, תשעה ניצחונות בקטעים וזכייה בחולצת הניקוד בג'ירו ד'איטליה וארבעה ניצחונות בקטעים בוואלטה אספניה. בטור דה פראנס באותה שנה הוא נפצע בקטע ה-5 ופרש ללא ניצחון.
ב-2005, זכה ב-26 ניצחונות, כולל זכייה בארבעה קטעים בג'ירו ד'איטליה, ארבעה קטעים וחולצת הניקוד בוואלטה אספניה וזכייה בקטעים נוספים במרוצי הקטעים החשובים טירנו–אדריאטיקו וטור דה רומאנדי. אולם, הישגו הגדול ביותר באותה שנה היה ניצחונו במרוץ החד-יומי היוקרתי ביותר באיטליה, מילאנו – סן רמו, אשר מסלולו עובר באזור מגוריו. בכך הוכיח פטאקי כי הוא מסוגל לנצח לא רק במרוצי קטעים, אלא גם במרוצים הקלאסיים החד יומיים - הארוכים והקשים.
ב-2006, לאחר פירוקה של קבוצת פאסה בורטולו וכשלונו של פרטי בהקמת קבוצה חדשה, עבר פטאקי לקבוצה הגרמנית-איטלקית החדשה שהוקמה - "מילרם". תחילת העונה בישרה טובות והוא זכה במספר ניצחונות. אולם, בקטע השלישי בג'ירו ד'איטליה הוא נפצע קשה בברכו והחמיץ את הטור דה פראנס ואת רוב עונת המרוצים. למרות שהשתתף בסיום העונה בוואלטה אספניה, לא הצליח לחזור לכושרו שלפני הפציעה וסיים גם כאן ללא ניצחון. בסיכום 2006 הוא זכה ב-13 ניצחונות. מתוכם, הושגו שישה ניצחונות בתופעה ייחודית, כאשר במרוץ נידרזקסן רונדפרט, שנערך בגרמניה, הוא ניצח בכל חמשת קטעי המרוץ וכמובן שגם בדירוג הכללי.
ב-2007 זכה ב-23 ניצחונות. הניצחונות הבולטים היו: ניצחון במרוץ הקלאסי של פריז–טור. חמישה ניצחונות בקטעים בג'ירו ד'איטליה ושני ניצחונות בקטעים של הוואלטה אספניה. לפני הטור דה פראנס נפתחה נגדו חקירה בחשד לשימוש בסאלבוטאמול הנמצא ברשימת החומרים האסורים. לפטאקי היה אישור רפואי להשתמש בתרופה זו המיועדת לסובלים מאסתמה, אך נטען כנגדו כי המינון שנמצא בדמו היה גבוה מהמינון המקובל בטיפול תרופתי. מארגני הטור דה פראנס סירבו לשתפו במרוץ אולם מאוחר יותר, זיכתה אותו התאחדות האופניים האיטלקית. במאי 2008, לאחר המשך החקירה בעניינו, הודיעה ההתאחדות האיטלקית כי תוצאותיו בעונת 2007 במרוצים איטלקיים פסולות וכי הוא מושעה עד אוגוסט 2008. הוא פוטר על ידי קבוצת מילרם וחתם עם הקבוצה האיטלקית LPR Brakes במדיה החל להתחרות ואף לנצח בסוף עונת 2008.
ב-2010, בעת שרכב במדי הקבוצה הוותיקה למפרה, ניצח פטאקי שני קטעים בטור דה פראנס וזכה בסיום המרוץ בחולצה הירוקה - חולצה המוענקת לרוכב שצבר את מירב הנקודות במאוצים במרוץ. ב-2011 נטל פטאקי חלק בשלושת הגראנד טורים אך הצליח לנצח רק בקטע אחד; הקטע השני בג'ירו ד'איטליה. גם ב-2012 התקשה פטאקי לחזור לשורה הראשונה של הספרינטרים המובילים ולא היווה גורם משמעותי במאוצים החשובים. למרות זאת, צבר בשנה זו ארבעה ניצחונות, ובהם, שלושה קטעים במרוץ הקטעים הגרמני, "Bayern Rundfahrt".
באפריל 2013, כשהוא בן 39 ולאחר 18 שנים של רכיבה מקצוענית, הודיע פטאקי על פרישה מרכיבה תחרותית.[1] לאחר מספר חודשים, באוגוסט 2013, שב להתחרות במדי קבוצת אומגה פארמה קוויק סטפ. ב-2014 הצליח לנצח במרוץ החד-יומי הבלגי, גראן פרי פינו קראמי. בסיום שנה זו הודיעה קבוצתו כי לא תחדש עמו את החוזה. ב-2015 הוא רכב בקבוצה האיטלקית Southeast ופרש סופית ביוני 2015 לאחר שנאלץ לפרוש מהג'ירו ד'איטליה יום לפני סיום המרוץ לאחר שסבל מווירוס.
אופי ומאפיינים
אופיו של פטאקי הוא יוצא דופן בין עמיתיו הספרינטרים. בדרך כלל רוכבים אלו ניחנים באינסטינקטים מפותחים ביותר ומסוגלים להגיב בחלקיקי שנייה על התפתחויות המתרחשות בזמן המאוץ הסופי אל קו הסיום. כמו כן, מדובר לרוב ברוכבים אשר אינם חוששים מסיכונים ואינם נרתעים אף ממגע פיזי במאבק על מיקום במהלך המאוץ הסופי אשר מתבצע במהירות מסחררת.
פטאקי נחשב כרוכב שאינו ניחן בתכונות אלו. זו כנראה גם הסיבה המרכזית לכך שבשנים הראשונות בקריירה המקצוענית שלו הישגיו היו דלים ביותר. פטאקי סיפר בראיון עמו כי בתחילת הקריירה שלו היה מעורב בנפילה בזמן מאוץ שגרמה לשבר בעצם הבריח ומאז, הוא חשש להיכנס לשורה הקדמית במאוצים מרובי משתתפים בה נערכים המאבקים הפיזיים על המיקום. יחד עם מנהלו הספורטיבי בקבוצת פאסה בורטולו, ג'נקרלו פרטי, הוא ניתח את סרטי הווידאו של המאוצים בהם נטל חלק והם גילו כי אמנם יש לו נטייה להיתקע בקו האחורי במאוץ, אך מהרגע שהאיץ, צמצם פטאקי באופן ניכר את הפער בינו ובין הרוכבים שסיימו ראשונים. המסקנה של פרטי הייתה שכדי להביא לידי ביטוי את יכולת ההאצה של פטאקי, יש לאפשר לו להתחיל את המאוץ הסופי כשהוא ראשון בדבוקה.
שיטת ה"רכבת"
על מנת להשיג מטרה זאת, יישם פרטי את שיטת ההולכה הקבוצתית המכונה "רכבת". שיטה זו, אשר שוכללה על ידי קבוצותיו של הספרינטר המצטיין, מריו צ'יפוליני, אומצה על ידי פאסה בורטולו. הקבוצות המשתמשות בטקטיקה זו מנסות להשיג שלוש מטרות עיקריות: השגת קבוצות בריחה שנוצרו במהלך המרוץ והחזרת הדבוקה למצב מלוכד, ניטרול בריחות מסוכנות בקילומטרים האחרונים של המרוץ והבאת ספרינטר המטרה של הקבוצה אל ראש דבוקת הספרינטרים, כך שהוא יוכל להתחיל את המאוץ הסופי מקדמת דבוקת הספרינטרים. לשם השגת מטרות אלו עובדת כל הקבוצה במשך כל המרוץ בתיאום מלא. בקילומטרים האחרונים במרוץ, רוכבים כ-5-6 רוכבים מהקבוצה בטור עורפי (ומכאן הדימוי לקרונות של רכבת), בראש דבוקת הרוכבים, במהירות גבוהה מאוד, המונעת, לרוב, מרוכבים אחרים אפשרות בריחה. רוכב המטרה נמצא בחלקה האחורי של ה"רכבת" ונהנה משבירת הרוח על ידי חבריו לקבוצה. במהלך 2-3 הקילומטרים האחרונים במרוץ, נושר כל פעם הרוכב הקדמי, לאחר שכילה את כוחותיו, וזה שנמצא אחריו תופס את עמדת ההולכה לכמה מאות מטרים, עד אשר גם הוא נושר. כ-200 מטר לסיום נושר המוביל האחרון ואז, לראשונה במרוץ, נחשף ספרינטר המטרה אל הרוח כשהוא ראשון בטור הרוכבים וכאן מגיע לידי ביטוי מבחנו האמיתי ביכולתו לגבור על הספרינטרים האחרים אשר צמודים אליו מאחור.[2]
כאשר יש לקבוצה ספרינטר על, בדמותו של צ'יפוליני, יש לשיטה זו יתרונות רבים, אך גם לא מעט מגרעות. שיטה זו דורשת תיאום ותזמון מושלם בין הרוכבים המרכיבים את הרכבת בקילומטרים האחרונים של המרוץ ועל כן נדרש מהרוכבים ניסיון רב במרוצים בכלל ובקבוצה בפרט. כמו כן, קבוצה המיישמת שיטה זו מוותרת, בדרך כלל, על כל המטרות האחרות במרוצים, כמו השגת ניצחונות בקטעים הרריים (אשר אינם מתאימים לספרינטרים ונחשבים כקטעים יוקרתיים במיוחד), השגת ניצחונות בדירוג הכללי במרוצי קטעים ולעיתים, בחירת הרוכבים לסגל הקבוצה, כך שיתאימו לשיטה, מונעת הבאת רוכבים המוכשרים להשיג הישגים אחרים במרוצי האופניים.
הצלחתו של פטאקי
בזכות התאמת טקטיקת ה"רכבת", הצליחו פטאקי וקבוצתו להתגבר על חולשותיו כספרינטר והוא השיג בשנים 2003-2005 עשרות ניצחונות שהציבו אותו בעמדה של ספרינטר על שכמעט תמיד היה מועמד לניצחון בקטעים המתאימים למאוץ רב משתתפים. התברר שיכולתו לייצר כוח מרבי בהאצה ב-20 השניות האחרונות במרוץ היא בלתי רגילה וכשהתקיימו התנאים האופטימליים, איש לא היה יכול להשיגו. יכולתו זו, הביאה לו את הכינוי "Ale-Jet" ("הסילון").
כאמור, הצלחתו של פטאקי תלויה כמעט לחלוטין ביכולת של קבוצתו וכאשר זו נכשלת בגלל עייפות, חוסר תיאום, או כל סיבה אחרת, סיכוייו של פטאקי לנצח במאוץ יורדים בצורה משמעותית ביותר. חלק חשוב במיוחד בהצלחת השיטה שמור לתפקודו של הרוכב המשמש כמושך האחרון לפני היציאה למאוץ. תפקיד זה דורש יכולת האצה כשל טובי הספרינטרים ובנוסף, דורש יכולת התמצאות ותאום מושלם עם הספרינטר הכוכב. בין הרוכבים שהובילו את פטאקי לקו הסיום התפרסמו במיוחד: מרקו ולו וגווידו טרנטי.
חולשתה של טקטיקת ה"רכבת" נחשפה בעונת 2006 כאשר פטאקי עבר לקבוצה חדשה, "מילרם", שחלק מרוכביה היו חסרי ניסיון מספיק וחלקם חסרי יכולת מספיקה ועל כן, אחוזי ההצלחה של פטאקי (במיוחד במרוצים החשובים ביותר) ירדו בצורה משמעותית. שרשרת הכישלונות הביאה לתסכול הולך וגובר אצל פטאקי, שנחשב כבחור שקט ומאופק, עד אשר בסיום מאוץ כושל בוואלטה אספניה של 2006, הטיח את אגרופו באוטובוס של קבוצה מתחרה (לאחר דין ודברים עם רוכב מתחרה שפטאקי סבר כי חסם אותו במזיד בזמן המאוץ) ושבר את אצבעו.
.JPG)
