קונסטנטין אלכסנדר קארל וילהלם כריסטוף, הרוזן מבנקנדורף (ברוסית: Алекса́ндр Христофо́рович Бенкендо́рф; בגרמנית: Konstantin Alexander Karl Wilhelm Christoph Graf von Benckendorff) היה גנרל פרשים גרמני-בלטי ומדינאי, גנרל אדיוטאנט של הצאר אלכסנדר הראשון, מפקד יחידות הפרטיזנים הלא סדירות של הקוזאקים במהלך מלחמת 1812. עם זאת, הוא זכור לעיתים קרובות ביותר בשל תפקידו המאוחר, תחת הצאר ניקולאי הראשון, כמייסד ומפקדה הראשון של חיל הז'נדרמים המיוחד והמשטרה החשאית ברוסיה הקיסרית.
חיים וקריירה
קבר אלכסנדר פון בנקנדורף בקיילה-ג'ואה, אסטוניה, 2009.
אלכסנדר פון בנקנדורף נולד למשפחת האציל בנקנדורף הבלטית-גרמנית ברוואל (טאלין באסטוניה של ימינו), בנו של הגנרל ברון כריסטוף איוואנוביץ' פון בנקנדורף (נולד ב-12 בינואר 1749 - 10 ביוני 1823), שכיהן כמושל הצבאי של ליבוניה ושל אשתו הברונית אנה ג'וליאן שרלוט שילינג פון קאנסטאט (נולדה ב-31 ביולי 1744 - 11 במרץ 1797), שהחזיקה בתפקיד גבוה בבית המשפט והייתה חברתה הטובה ביותר של הקיסרית מריה פיודורובנה. סביו וסבתו היו יוהאן מיכאל פון בנקנדורף ואשתו סופי פון לוונשטרן. אחיו הצעיר של אלכסנדר פון בנקנדורף, קונסטנטין פון בנקנדורף (1785–1828) הפך לגנרל ודיפלומט, ואחותו דורותיאה פון ליבן (1785–1857) הייתה כוח חברתי ופוליטי בלונדון ובפריז. אחותו הנוספת מריה פון בנקנדורף (שנולדה בסנקט פטרבורג, 1784 -?) התחתנה עם איוואן גאורגייביץ' סוויץ'.
לאחר שקיבל את השכלתו בפנימייה הישועית החל בנקנדורף את השירות הצבאי בשנת 1798 בגדוד סמיונובסקי.[1] במהלך פלישתו של נפוליאון לרוסיה בשנת 1812, הוביל בנקנדורף את המתקפה של וליז' ושבה שלושה חיילים צרפתים. כששוחררה מוסקבה (באוקטובר 1812), הוא הפך למפקד חיל המצב שלה. במערכות החוץ שלאחר מכן, הוא הביס בטיבנברג את הצרפתים והיה בין הרוסים הראשונים שנכנסו לברלין. הוא עוד הצטיין בלייפציג (אוקטובר 1813) ובהמשך פינה את הכוחות הצרפתים בהולנד. לאחר שהגיעו כוחות בריטים ופרוסיים לרשת את מקומו, היחידה שלו המשיכה לכבוש את לוון ומכלן ושחררה 600 כלואים אנגלים בדרך.
בשנת 1821 הוא ניסה להזהיר את אלכסנדר הראשון מפני האיום של הארגון החשאי והמרד המתוכנן, אך הצאר התעלם מהפתק שלו. לאחר מרד הדקבריסטים בשנת 1825, הוא ישב בוועדת החקירה ועמל להקים את חיל הז'נדרמים והמשטרה החשאית, המדור השלישי בלשכת הוד מעלת הקיסר. הוא שימש כראש הז'נדרמים הראשון ומנהל המדור השלישי בשנים 1826–1844. תחת ניהולו, הקים כחלק מהמדור השלישי, בין היתר, צנזורה קפדנית על מופעי ספרות ותיאטרון. מטרתו להיסטוריוגרפיה רוסית באה לידי ביטוי בהצהרתו כי "העבר של רוסיה היה ראוי להערכה, ההווה שלה הוא יותר מרהיב ובאשר לעתידה - זה מעבר לכל מה שהתודעה הנועזת יכולה לדמיין."[2] בתפקידו כצנזור הראשי, הוא היה מעורב בגורלו ובמותו הטרגי של אלכסנדר פושקין בדו-קרב מיותר, מעורבות שהפכה אותו במשך זמן רב לאישיות אלמונית בהיסטוריוגרפיה הרוסית.
ובכל זאת, במזגו, הוא היה ההפך הגמור מדז'רז'ינסקי או בריה. בניגוד אליהם לא ניחן בזיכרון מעולה והוא סבל מנטייה ביזארית לשכוח את שמו שלו ומדי פעם נזקק לתזכורת באמצעות כרטיס הביקור שלו. מאמצע שנות ה-30 של המאה ה-19 מושב משפחתו היה באחוזת התחייה הגותית, שלוס הסתיו (כיום קיילה-ג'ואה) ליד טאלין באסטוניה של ימינו. הוא מת בעיירה דגו.
הוא היה נשוי לאליזבטה פאבלובנה דונז-סאשרשבסקאיה (נולדה ב-11 בספטמבר 1788 - 7 בדצמבר 1857). בנותיהם היו: הרוזנת אנה אלכסנדרובנה בנקנדורף (11 בספטמבר 1818 - 19 בנובמבר 1900), שהייתה נשואה לרוזן רודולף אפוני דה נגי-אפוני; הרוזנת מריה אלכסנדרובנה בנקנדורף (סנט פטרסבורג, 24 במאי 1820 - רומא, 4 בנובמבר 1880) שהתחתנה בסנקט פטרבורג ב-12 בינואר 1838 כרעייתו הראשונה של הנסיך גריגורי פטרוביץ' וולקונסקי (סנקט פטרבורג, 28 במרץ 1808 - מנטון, 7 במאי 1882); והרוזנת סופיה אלכסנדרובנה בנקנדורף (1830? - 1875), שהייתה נשואה לפאבל גריגורייביץ' דמידוב ולאחר מכן לנסיך סרגיי ויקטורוביץ' קוצ'וביי.
כתבי בנקנדורף
פרסום רוסי שהתפרסם לאחרונה חושף את השקפתו האישית על חייו המוקדמים: "כתבי בנקנדורף. המלחמה הפטריוטית; 1813: שחרור הולנד": (ISBN 5-7859-0228-1). בספר זה שיצא לאור בשנת 2001 פורסמו שני קטעים מהרישומים הפרטיים של בנקנדורף שלא פורסמו מאז 1903, מלאי חיים על אירועי מלחמת נפוליאון, התכתבויות עם בני דורו, בגראציה ואחרים והיסטוריות צבאיות הקשורות אליו.
על פי אותו ספר, בנקנקדורף רשם רשימות ויומנים אישיים לאורך חייו. מקור אחד נוסף לרישומיו, במקרה זה משלהי שנות השלושים המאוחרות, ניתן למצוא בכרך 91 של כתב העת "הידיעון ההיסטורי" לשנת 1903.
