האיקונוסטאזיס בקפלת יוחנן המטביל שבכנסיית הקבר בירושליםתרשים של איקונוסטאזיס אופייניכנסיית גבריאל הקדוש בנצרת - דיאקון ניצב בעת מיסה על המדרגה (אמבון) שבחזית האיקונוסטאזיס, בעת שהדלת הקדושה מאחוריו פתוחההאיקונוסטאזיס בקפלת ארבעים הקדושים שבכנסיית הקבר. במרכז הדלתות המלכותיות, מימין ישו, ומשמאל מרים, אם ישואיקונוסטאזיס מאמצע המאה ה-17 במנזר איפאטייב ברוסיה. משני צדדי הדלתות הקדושות מתוארים ישו והבתולה
הסורג מפריד בין חלל הכנסייה המרכזי, שבו נהגו לעמוד (וכיום יושבים) מרבית המתפללים, לבין האזור המקודש שסביב המזבח. לרוב נבנתה מדרגה לפני האיקונוסטאסיס, לשימושם של המשרתים בקודש, הנקראת "סולאס", ובמרכזה לרוב נבנתה במה בגובה המדרגה ולפניה, שצורתה כשל חצי סהר. על המדרגה הקרויה "אמבון" ניצב הדיאקון הדת בעת קטעים מסוימים בטקס האורתודוקסי. על אף גובהו, אין האיקונוסטאזיס מגיע לתקרת הכנסייה, דבר המאפשר למאמינים לשמוע את התפילה הנאמרת מאחוריו.
מבנה האיקונוסטאזיס
על פי רוב, באיקונסטאזיס שלוש דלתות - במרכז "הדלתות המלכותיות" המכונות גם "השערים היפים" או "הדלתות הקדושות", ודלתות צדדיות בשני הצדדים. מקור שמן של הדלתות המלכותיות, במנהג קיסרהאימפריה הביזנטית, לעבור דרך הדלתות במרכז האיקונוסטאזיס שניצב בעבר בכנסיית האגיה סופיה שבקונסטנטינופוליס. דלתות אלה נותרות תמיד סגורות, למעט בעת טקס התפילה, כאשר הן נפתחות בשלבים שונים של הטקס, בהתאם לנוהגי הכנסייה.
הדלתות הצדדיות מכונות דלתות הדיאקונים, ולכן על פי רוב הן מעוטרות בדמויות קדושים נוצרים המגינים על הכמרים כגון סטפנוס הקדוש, ואפרים הסורי. לעיתים מכונות הדלתות בשם "דלתות המלאכים", והן מעוטרות בהתאמה בדמויותיהן של המלאכיםמיכאל או גבריאל. על פי רוב משמשת הדלת הימנית לכניסת הדיאקונים והצפונית ליציאתם, ולכן דמותו של מיכאל, הנחשב למלאך מגן, תופיע על הדלת הימנית, ודמותו של גבריאל, הנחשב לשליחו של האל, על הדלת הצפונית.
מיקום דמויות הקדושים
ישנם מספר כללים הקובעים את מיקום האיקונות על האיקונוסטאזיס, אך הדבר נתון לשינויים. הסידור המושלם ביותר כולל חמש שורות:
השורה התחתונה, המכונה הרמה המלכותית, כוללת את שערי הכניסה למתחם הקודש. מימין לדלתות המלכותיות מופיעה דמותו של ישו, המכונה בהקשר זה ישו המושל בכל או "ישו המלך", המסמל את הביאה השנייה; ומשמאלן, הבתולה, המסמלת את חייו של ישו עלי אדמות. בהתאם, הטקס, הנערך בין הדלתות, נערך למעשה בין חייו של ישו בעבר לבין שיבתו בעתיד. איקונות נוספות בשורה זו כוללות לרוב את הקדוש לו מוקדשת הכנסייה, וכן את יוחנן המטביל, ניקולאס הקדוש ושל אחד מארבעת המבשרים.
בשורה השנייה או השלישית מתוארים שנים-עשר החגים הנחגגים בכנסייה המזרחית, ובהתאם, ברמה האחרת מבין השתים מופיע איקונין המתאר את דמותו של ישו יושב על כס המלוכה. לצדדיו מוצגים לעיתים יוחנן המטביל ומרים, ובאם לא הופיעו ברמה התחתונה, גם המלאכים מיכאל וגבריאל, והשליחים פטרוס ופאולוס.
בשורה הרביעית מופיעים על פי רוב דמויות נביאים מהתנ"ך או דמויות האבות אברהם, יצחק ויעקב, ולעיתים דמויות שנים עשר בני יעקב.
האיקונוסטאזיס לא נועד לשמש כמחיצה בין אזור הקודש ליתר הכנסייה, אלא להיות גורם מאחד ומקשר בין השנים. האיקונוסטזיס הוא למעשה קישור בין הקודש (או קודש הקודשים) המסמל את גן העדן לבין הכנסייה (אזור מקודש) ובשל כך מסמל את הפרוכת שהייתה במשכן ובבית המקדש. דמויות הקדושים שעל האיקונוסטאזיס נועדו להוביל את המאמינים לעבר גן העדן. האיקונות נחשבות לחלונות של גן העדן או גשרים אל גן העדן, ולכן דמותו של ישו מופיע במרכז האיקונוסטאזיס מאחר שהוא מסמל בנצרות את השער בין העולם הגשמי לעולם הרוחני, ובין בני האדם לממלכת גן העדן.
התפתחות ארכיטקטונית
האיקונוסטאזיס התפתח מהטמפלון (τέμπλον), שהיה בתחילתו מעין מעקה שהוצב בחללן של כנסיות ביזנטיות. בבזיליקה שנבנתה בשנת 463 בקונסטנטינופוליס והוקדשה ליוחנן המטביל, הוקם טמפלון בצורת האות π, אשר התנשא לגובה של 1.6 מטרים. בטמפלון זה נקבעה דלת מרכזית שקישרה בין מרכז הבזיליקה לאזור הקודש, ומשני צדדיה הותקנו שתי דלתות צדדיות. במהלך המאות השישית - שמינית נבנו טמפלונים בכנסיות הנוצריות שהלכו וגבהו. בכנסיות מהמאה ה-10 הוחלפו טמפלוני אבן אלה בסורג עשוי עץ, ככל הנראה בהשפעת הסורג בכנסיית האגיה סופיה שבקונסטנטינופול. האיקונוסטאזיס גבה במהלך השנים, והכללים לסידור האיקונות נתקבעו, אם כי אלה משתנים בין הזרמים המזרחיים השונים. כמו כן נוצרו מספר הבדלים בצורת השער בין הכנסיות - כאשר בחלקן ישנו שער עץ מעוטר ומוזהב, ובאחרות מדובר בפרוכת בד.
