אימפריית קאנם-בורנו נוסדה ככל הנראה סביב אמצע המאה ה-13 ושלטונה נמשך עד לסוף המאה ה-19. בירתה הייתה גזארגמו (Ngazargamu), מצפון-מזרח לאגם צ'אד. במהלך ההיסטוריה שטחה של קאנם-בורנו כלל את דרום צ'אד, צפון קמרון, צפון-מזרח ניגריה, מזרח ניז'ר ודרום לוב של ימינו. בשל מיקומה המרכזי ביבשת אפריקה שימשה האימפריה נקודת מפגש מסחרי בין צפון אפריקה, עמק הנילוס ואזור הסהרה.
אימפריית קאנם-בורנו התפתחה מתוך אימפריה קטנה יותר שנקראה קאנם. אימפריית קאנם הוקמה במאה ה-8 ומוקמה באזור צ'אד, ניגריה ולוב של ימינו. מורשתה של אימפריית קאנם ידועה בעיקר הודות ל"גירגם" - ספר שכלל את רשימת השלטונות שהתחלפו באימפריה, המלכים ששלטו בתקופות השונות ואירועים חשובים במהלך כהונותיהם. הספר עזר לשפוך אור על ההיסטוריה של אימפריית קאנם והמשיך גם בתקופת קאנם-בורנו[1]. במהלך המאה ה-13 והמאה ה-14 החלה נדידה של תושבי אימפריית קאנם לכיוון דרום מערב כתוצאה מתנאי האקלים הקשים וכיבוש שטחה של קאנם על ידי לוחמי הבוללה (אנשי ה'בוללה' היו ברובם מוסלמים וחיו במרכזה של צ'אד של ימינו). נדידה זו הייתה לעבר אדמות פוריות יותר - אדמות בורנו. בשנת 1846 הוכרז מלך שהיה אחרון השושלת של משפחת המלוכה בקאנם-בורנו. האימפריה שרדה גם לאחר סיום השושלת אך כוחה נחלש בעקבות פלישות שונות.
בשנת 1893 נכבשה אימפריית קאנם-בורנו על ידי צבא שפלש ממזרח סודאן והביא לסופה של אחת האימפריות הגדולות שראתה אפריקה. מדינת בורנו השוכנת בימינו בחלקה הצפון מזרחי של ניגריה שמרה על מאפיינים מהשפה והתרבות של האימפריה ואף מוזיאון המנציח אותה.
מקאנם לקאנם בורנו - התרחבות האימפריה
אימפריית קאנם החלה את דרכה במאה ה-8 והשתרעה על שטח רב באפריקה שכלל את מדינות צ'אד, ניגריה ולוב של ימינו. בשיאה של האימפריה שטחה כלל חלקים של דרום לוב (פזאן), מזרח ניז'ר, צפון מזרח ניגריה וצפון קמרון. התושבים הראשונים של קאנם היו אנשי ה"קנמבו" (Kanembu). הקנמבו היו קבוצת סוחרים מצ'אד שהיו אחראים על 70%-85% מהמסחר שלה. הם דיברו בשפת הקנמבו, אחת משפות הנילו-סהרה (משפחת שפות שדוברו באפריקה באזור נהר הנילוס ובחלק צפוני של נהר הצ'ארי-chari), וכשפה שנייה רבים מהם דיברו ערבית. בירתה הראשונה של קאנם הייתה נג'ימי (Njimi) שמוקמה צפון מזרחית לאגם צ'אד. בשל מיקומה המרכזי של קאנם, היא שימשה מרכז מסחרי בו נפגשו סוחרים מצפון אפריקה, עמק הנילוס ואזור הסהרה. ככל הנראה האימפריה שמה לה למטרה לשלוט בכלל שבילי המסחר אל מצרים וטריפולי ולבסס את כוחה על גבי נתיבי המסחר בסהרה. בשנת 700 לספירה הוכתר המלך הראשון של אנשי הקנמבו – "סף" (Sef) או כפי שכונה על ידם - "Mai"(מלך). בסוף המאה ה-7, תחת שלטונו של דוגו (Dugu), מלכה השלישי של קאנם, התעצמה עיר הבירה נאג'ימי והשפעתה גדלה, דבר אשר סימל את תחילתה של שושלת "דוגואה" (Duguwa), על שמו של המלך באותה התקופה. דוגו היה הראשון לחבר בין קאנם לבורנו אך טרם ייסד אותן לכדי אימפריה אחת.
בשנת 1086 הוחלף השלטון בקאנם משושלת דוגואה ועבר אל שושלת סיפאווה (Sayfawa). נראה כי החלפת השושלות היוותה טריגר לכניסתו של האסלאם. המנהיג הראשון משושלת הסיפאווה היה "הומאי" (Hummai) שהיה מוסלמי בעצמו. הוא הכניס את חוקי האסלאם אל בתי המשפט והתנהלותה המדינית של האימפריה. בשנים הללו נבנו ברחבי האימפריה מסגדים רבים ואנשים נדרשו להמיר את דתם לאסלאם[2]. בין השנים 1221–1259 יזם המלך הרביעי במספר בשושלת הסיפאווה, דונמה דבאלמי (Dunama Dabbalemi), קשר עם סולטנים מצפון אפריקה. על ידי שיתוף פעולה ביניהם הוקמה אכסניה בקהיר על מנת להקל על העלייה לרגל למכה - עיר קדושה למוסלמים אליה הם עולים ברגל לפחות פעם אחת במהלך חייהם[3]. בנוסף, הכריז דונמה דבאלמי על מאבק אלים כנגד השבטים הסובבים אותו מכיוון שלא האמינו באסלאם ופתח בתקופה ארוכה של כיבוש. במהלך מלחמותיו הוא כלא עבדים רבים וסחר בהם עם מדינות צפון אפריקה. דונמה אף הרס את ה-"mune", אשר שימש כאובייקט המהווה סמל לסמכותיות עבור אדם אשר מחזיק אותו (אדם שהיה בידיו ה-mune היה בעל סמכות של בחירה). הריסת ה-mune סימלה את מפלתן של האמונות שקדמו לאסלאם. באחד ממסעות הכיבוש שלו נבלם דונמה דבאלמי על ידי שבט ה"בוללה" (Bulala) ואף נסוג מקאנם עד בורנו בעוד אזור קאנם נכבש בידי לוחמי הבוללה. לוחמי הבוללה גירשו מאדמות קאנם את אנשי הקנמבו (ראשוני אנשי קאנם) והכריחו אותם לעלות לבורנו. בנוסף לנסיגה לבורנו, אנשי הקנמבו העבירו את בירתם מ"נאג'ימי" (בירת קאנם שנכבשה) אל "גזארגמו" שבבורנו. במהלך הזמן, הנישואים הפנימיים של אנשי בורנו ושל אנשי הקנמבו שגורשו לבורנו הביאה ליצירת דור חדש של אנשים – אנשי ה"קנורי" (Kanuri) ויצירתה של שפת הקנורי (שהיא חלק ממשפחת שפות בשם "נילו-סהרה"). במאה ה-16 קאנם נכבשה חזרה על ידי הסיפאווה אך המרכז הפוליטי שלה נותר בגזארגמו שבבורנו ומכאן שמה של האימפריה קאנם-בורנו[3].
שגשוגה של האימפריה
לאחר גירושם לאדמות בורנו, אנשי שושלת סיפאווה סבלו מחיכוכים פנימיים ואיומים חיצוניים, דבר שהתבטא בהחלפת 15 שליטים שונים במהלך המאה ה-15 לבדה. בשנת 1460 המלך (Mai) השולט, אלי דונמאמי (Ali Dunamami) הביס יריבים רבים של שושלת הסיפוואה והחל בגיבושה של אימפריית קאנם בורנו. הוא בנה עיר מבוצרת בגזארגמו (עיר הבירה) בחלק המערבי של אגם צ'אד, אשר הייתה הבית הקבוע הראשון של שושלת המלכים השולטים של שושלת סיפאווה לאחר 100 שנים ללא בית קבע. המלך שהגיע אחריו, אידריס קאטאקרמבא (Idris Katakarmabe) המשיך את התעצמותה של האימפריה ובמאה ה-16 הצליח להביס את אנשי הבוללה (אשר גירשו את שושלת הסיפאווה לבורנו כ-300 שנה קודם לכן). בנוסף, הוא הצליח לכבוש בחזרה את העיר נג'ימי שהייתה עיר הבירה הקודמת של שושלת סיפאווה בקאנם. למרות זאת, המרכז הפוליטי שלה נשאר בגזארגמו שבבורנו, עקב העובדה שאדמות בורנו היו פוריות לחקלאות ומתאימות יותר לגידול בקר[3].
אימפריית קאנם בורנו הגיעה לשיאה במהלך כהונתו של המנהיג אידריס אלומה (Idris Aluma) בין השנים 1564–1596. המלך אלומה היה ידוע בשל יכולותיו הצבאיות, הרפורמות הניהוליות שהנחיל בהנהגה במשטר והאדיקות שלו בדת האסלאם. כחלק מהרפורמות בהנהגה שם המלך דגש על היחסים הדיפלומטיים של האימפריה ומיסד את היחסים עם מדינות כגון טריפולי, מצרים והאימפריה העות'מאנית. בנוסף, שלח המלך משלחת של 200 שגרירים מטעם האימפריה לסיבוב דיפלומטי ברחבי המדבר שמסביב לעיר הבירה. במהלך כהונתו אימפריית קאנם בורנו הייתה חזקה וניהלה מסחר טרנס-סהרי עם מדינות נוספות באזור (מיקום האימפריה היווה נקודת מפתח במסחר המקומי). מוצרים רבים כגון כותנה, עורות ובשמים יוצאו ואילו מוצרים כגון מלח, משי, סוסים ואף בני אדם ששימשו כעבדים יובאו לרחבי האימפריה[3].
המסחר באימפריית קאנם בורנו
הקשרים הטרנס-סהרים של אימפריית קאנם בורנו היו בעלי משמעות רבה לצמיחה הכלכלית שלה ולשגשוגה. כחלק מיחסי המסחר שלה, קיבלה אימפריית קאנם בורנו תשלומים מאזורי הפריפריה שסביבה איתם ניהלה מסחר, ותשלומים אלה היוו נדבך חשוב בכלכלת האימפריה. בנוסף לסוסים הרבים שהיו ברשותה של אימפריית קאנם בורנו, היא ניהלה מסחר רב במלח הודות לעובדה שעיר הבירה של האימפריה - גזארגמו מוקמה בלב תעשיית ייצור המלח בכל מחוז בורנו. המלח נמכר בעיקר במרכז סודאן והשתמשו בו בתעשיית הטקסטיל, למטרות רפואיות וכן למטרות קולינריות. האימפריה סחרה גם בעבדים והרווח שלה מסחר זה היה אף גדול יותר מהמסחר במלח. בהיותה ממוקמת על תוואי הסחר דרך פזאן לכיוון צפון אפריקה, קאנם - בורנו הייתה אחד השחקנים המרכזיים בסחר הפנימי של עבדים אפריקנים. אף על פי שקשה להעריך את המספר המדויק של עבדים שנמכרו על ידי סוחרים מקאנם-בורנו בין המאות ה-6 ל-19, ניתן לומר כי האימפריה השיגה את הונה העיקרי ממסחר בעבדים. המסחר בעבדים השפיע גם על החלטות פוליטיות באימפריה, שכן משלחות צבאיות יצאו במטרה לפלוש למקומות בהם יש פוטנציאל למציאת עבדים למסחר. הרווחים שהם סיפקו עבור המאי (המלך השולט) אפשרו לו להחזיק צבא חזק, דבר שתרם לחוסנה וביטחונה של האימפריה. מקור ההכנסה ממסחר בעבדים נפגע על ידי כניסת הקולוניאליזם האירופאי והמסחר בעבדים חדל להתקיים בשנת 1920[3].
מבנה פוליטי ומדיני של אימפריית קאנם-בורנו
המבנה המדויק של המלוכה והפוליטיקה הפנימית באימפריית קאנם בורנו אינו ידוע במלואו, אך ישנם כמה אלמנטים שנראה כי נשמרו לאורך ההיסטוריה הארוכה של האימפריה. משפחת המלוכה היוותה גם את הליבה של המערכת הפוליטית והדבר בא לידי בידי בכך שראש משפחת הסיפוואה היה גם המלך (מאי). כדי למנוע מלחמות על ירושה, ה'צ'ירומה' (Chiroma) - היורש, שהיה בדרך כלל אח של המלך או בנו הבכור, היה מיועד להחליפו לכשימות כבר במהלך כהונתו של המלך. לחברי משפחת המלוכה היו גם תפקידים ממשלתיים באימפריה ולא רק ממלכתיים. דוגמאות לכך היא ה"מגירה" (Magira) - אמו של המלך, אשר החזיקה למשך זמן רב את המספר הגבוה ביותר של שטחים בממלכה וה"גומסו" (Gumso), אשתו הראשונה של המלך, אשר הייתה אחראית על העבודה והמשימות השוטפות בארמון ביחד עם שלוש נשותיו האחרות של המלך.
כתוצאה מהתפקידים השונים שהיו לחברי משפחת המלוכה, היציבות של האימפריה הייתה קשורה בקשר חזק עם היציבות של משפחת המלוכה. עם זאת, הכוח הפוליטי לא היה שייך באופן בלעדי למשפחת המלוכה והייתה מועצה שהייתה אחראית על ההחלטות הפוליטיות. במועצה זו היו כ-12 חברים, כאשר מי שהרכיבו אותה, מלבד צאצאים של היועצים הקרובים של הסיפוואה, היו אנשים שנבחרו על פי יכולותיהם ולא על פי ייחוסם המשפחתי וקרבתם למשפחת המלוכה.
את המבנה של המערכת הפוליטית ניתן להבין גם דרך הניהול הטריטוריאלי של הממלכה. אימפריית קאנם-בורנו אורגנה באופן טריטוריאלי וחולקה על פי מחוזות אדמיניסטרטיביים, כאשר לארגון זה תפקיד מהותי בשרידותה של האימפריה במהלך השנים. ישנם גבולות טריטוריאליים שלא ברורים עד הסוף ולא הצליחו לדייק במוצא שלהם כגון הגבולות לאורך הדרך של המסחר הסהרי, בעוד שגבולות אחרים הם כן ברורים, כגון הגבולות של אגם צ'אד עם ה'בגירמי' (Bagirmi) או מערבה עם השטחים של ה'האוסה' (Hausa).
מעבר לכך, הליבה של בורנו וחלק מהמחוזות החדשים שנכבשו לאורך השנים היו שונים במבנה הטריטוריאלי שלהם. במטרופולין של בורנו, הייתה מערכת של 'שליטה כפולה' על שטחים, מה שאפשר לממלכה להטיל מיסים ולהציב חיילים כרצונם. השליטה הראשונה על השטח התבטאה ב-'צ'ימה ג'ילבה' (Chima jilibe) שהייתה לו שליטה על האנשים בשטח, והשליט השני ה-'צ'ימה צ'ידיבה' (Chima chidibe) היה אחראי על הטריטוריה הספציפית ולא על האנשים באופן ישיר.
אמצעי זה של שליטה כפולה על השטחים בממלכה אפשר לאימפריה לשלוט ולנהל את האוכלוסייה בממלכה בשילוב עם שליטה רציפה על האוכלוסייה הנוודית או סמי-נוודית כמו הערבים השואיים (shuwa arabs). שליטה זו אפיינה את בורנו בעוד אזורים נרחבים אחרים בממלכה עדיין נוהלו על ידי שליט מקומי יחיד כגון ב'זינדר' (Zinder) שם השליט היה עצמאי אך עדיין חלק מאימפריית קאנם - בורנו עד לאמצע המאה ה-19[3].
דעיכת האימפריה
הנהגתו היציבה של המלך אלומה והכוח הצבאי והפוליטי שהשיג, נשמרו עד אמצע המאה ה-17, אז החלה אימפריית קאנם בורנו לדעוך. במהלך המאה ה-18 התרחבה אמנם האימפריה, אך התרחבות זו הייתה רק לכיוון מערב לכיוון אדמות "האוסה" (Hausa). אדמות האוסה, אשר שוכנת בצפון ניגריה של ימינו, היו מקום מושבם של אנשי ההאוסה שהיא אחת מהקבוצות האתניות הגדולות באפריקה. במקביל להתרחבותה של האימפריה מערבה, החלה אוכלוסיית אנשי ה"פולאני" (Fulani) אשר הייתה גם היא אחת מהקבוצות האתניות הגדולות בחלקה המערבי של אפריקה, לבנות כבישים ודרכי גישה לעבר בורנו. בשנת 1808 לוחמי הפולאני כבשו והשתלטו על עיר הבירה של אימפריית קאנם בורנו – גזארגמו. מנהיגם של אנשי הפולאני באותה תקופה היה "אוסמאן דאן פודיו" (Usman Dan Fodio). אל מול אנשי הפולאני ומנהיגם, נאבק "מוחמד אל קאנם" (Muhammad al kanem), שהיה יועץ של משפחת המלוכה ודתי מלומד. כחלק מהמאבק שניהל, הוא בנה עיר חדשה בשם "קוקאווה" (Kukawa) אשר נמצאה צפון מזרחית לאימפריה.
שושלת סיפאווה נשארה ממלכה עד לשנת 1846. בשנה זו התנהלה מלחמת אזרחים, ובנו של אל קאנם - "עומר" (Umar) הוכתר לסולטאן הראשון של בורנו ה'חדשה'. בניגוד לאביו, איפשר עומר ליועציו לנהל את המדינה. האיפרייה החלה לדעוך כתוצאה מחוסר ארגון בניהולה, תחרות אזורית ומתקפות מצד הצבא של אימפריית "קוודאי" (Quaddai) ממזרח. ההתדרדרות נמשכה גם תחת בנו של עומר ובשנת 1893 נכבשה בורנו על ידי הבריטים. ההשתלטות האירופאית בסוף המאה ה-19 חילקה למעשה את בורנו בין הקולוניה הגרמנית בקמרון לבין הקולוניה הבריטית בניגריה. לאחר מלחמת העולם הראשונה הטריטוריה של בורנו אוחדה מחדש תחת שלטון בריטי ובשנת 1961 שויכה באופן רשמי לניגריה[3].
שליטיה של אימפריית קאנם ואימפריית קאנם בורנו
שם השליט
תקופת הכהונה
Dugu
785–835
Fune
835–893
Aritso
893–942
Katuri
942–961
Ayoma
961–1019
Bulu
1019–1035
Arki
1035–1077
Shu
1077–1081
Abd al-Djelfl
1081–1085
Hume
1085–1097
Dunama I
1098–1150
Biri I
1150–1176
Bikoru
1176–1193
Abd al-Djel Selma
1193–1210
Dunama II Dabbalemi
1210–1224
Kade
1224–1242
Kachim Biri
1242–1262
Djil
1262
Dari
1262–1281
Ibrahim I Nikale
1281–1301
Abdullah I
1301–1320
Selma
1320–1323
Kure Gana
1323–1325
Kure Kura
1326–1327
Mohammed I
1327–1329
Idris I
1329–1353
Daoud
1353–1356
Othman I
1356–1369
Othman II
1369–1371
Abu Bakr Lagatu
1371–1372
Idris Dunama III / Umar Idrismi
1372–1380
Omar I
1380–1388
Sa'id
1388
Kade Alunu
1388–1389
Biri II
1389–1421
Othman Kalinuama
1421–1422
Dunama IV
1422–1424
Abdullah II
1424–1432
Ibrahim II
1432–1440
Kadai
1440–1446
Dunama V
1446–1450
Mohammed II
1450–1451
Amarma
1451–1453
Mohammed III
1453–1458
Ghazi
1458–1463
Othman III
1463–1473
Omar II
1473–1474
Mohammed IV
1474–1479
Ali Gazi
1479–1507
Idris II Katakarmabe
1507–1529
Mohammed V
1529–1544
Ali I
1544–1548
Dunama VI
1548–1566
Abdullah III
1566–1573
Aissa Kili N'guirmamaramama
1573–1580
Idris III Alaoma / Idris Aluma
1580–1617
Mohammed VI Bukalmarami
1617–1632
Ibrahim III
1632–1639
Hadj Omar
1639–1657
Ali II
1657–1694
Idris IV
1694–1711
Dunama VII
1711–1726
Hadj Hamdan
1726–1738
Mohammed VII
1738–1751
Dunama VIII Gana
1751–1753
Ali III
1753–1793
Ahmad
1793–1808
Dunama IX Lefiami
1808–1811
Mohammed VIII
1811–1814
Mohammed el Amin I
1814–1835
Omar / Umar
1835–1853
Abdul Rahman
1853–1854
Omar
1854–1880
Bukara Kura
1880–1884
Ibrahim
1884–1885
Hashimi
1885–1893
הגירגם
ה"גירגם" (פירוש המילה גירגם הוא "רשימה של אבות קדומים"), או בשמו הנוסף ה"דיוואן", הוא ספר שמכיל את רשימת המלכים והשלטונות של אימפריית קאנם וקאנם-בורנו. בנוסף, מכיל הגירגם את כל האירועים החשובים שקרו במהלך כהונתם של המלכים השונים (מלחמות, הישגי מסחר, קשרים פוליטיים חדשים ועוד). הגירגם התגלה בשנת 1851 בעיר "קוקאווה" (Kukawa), שנמצאת בצפון מזרח ניגריה, על ידי החוקר הגרמני היינריך בארת' (Heinrich Barth). יש חוקרים הטוענים שקוקאווה הפכה לעיר הבירה של אימפריית קאנם לאחר כיבוש קאנם על ידי לוחמי הבוללה, בין היתר בשל מציאת ספר הגירגם שם.
הגירגם מכיל את שמותיהם של 69 השליטים שעמדו בראש אימפריית קאנם ואימפריית בקאנם-בורנו. בימינו ניתן לאמת את המידע כאשר מסנכרנים אותו עם מידע שתיעדו מחברים ערבים של אותה התקופה, ביניהם איבן-סעיד, אל-מקריצי ואל-קאלקאשנדי. על בסיס המקורות הללו ניתן לקבוע כמעט במדויק את הכרונולוגיה של שליטי קאנם וקאנם-בורנו מהמאה ה-10 ועד למאה ה-19. ישנם עותקים שמספקים לנו מידע שונה ועל כן איננו יודעים במדויק את אירועי התקופה[1].
לאחר נפילת שושלת הסיפאווה היה ניסיון של תומכי שושלת הדוגואה להחריב את הגירגם וכל זכר לסיפאווה. לאחר ניסיונות אלה נותרו מספר ספרי גירגם בודדים. אחד מהם הוא הספר שמצא היינריך בארת'. בשל מחסור בכתבים באותה תקופה העותק שנשלח לאירופה על ידי היינריך נחשב למסמך נדיר וגרם לעוררות ועניין רב של חוקרים ועיתונאים אירופאיים בנושא. מחברים שונים ניסו לשחזר את הכרונולוגיה המדויקת של הגירגם, שכן היא מכסה כמעט 1000 שנה, מה שהופך את ההיסטוריה של אימפריית קאנם-בורנו לאחת ההיסטוריות אשר מתועדות בצורה הטובה ביותר מבין מדינות יבשת אפריקה[3].
בורנו בהווה
מדינת בורנו שוכנת בימינו בחלקה הצפון מזרחי של ניגריה ביבשת אפריקה, ומהווה מדינה עצמאית מאז שנת 1976, בה הופרדו המדינות שהרכיבו את "המחוז הצפון מזרחי" של ניגריה. ככזו, בורנו היא אחת מ-36 המדינות של ניגריה, שהיא רפובליקה פדרלית נשיאותית. עיר הבירה של בורנו היא "מידוגורי" (Maiduguri) ונכון לשנת 2006 עמד מניין התושבים בבורנו על כ-4.2 מיליון. רוב תושביה של בורנו הם אנשי ה"קנורי" (Kanuri), קבוצה אתנית אפריקאית שחיה בעיקר בשטחי האימפריות של קאנם ובורנו בעבר, דבר אשר יכול להסביר את שליטתה של השפה הקנורית במדינה עד ימינו אנו. את השפעתה של אימפריית קאנם בורנו בכלל ושל תושבי הקנורי בפרט, ניתן לראות לא רק בשפה השלטת בבורנו בימינו, אלא גם בעובדה שהדת המרכזית באזור היא האסלאם (עוד מימיו של המנהיג המוסלמי הראשון של אימפריית קאנם "הומאי" במאה ה-11 ). בנוסף, אנשי הקנורי שמרו על אורח חיים מסורתי הכולל חקלאות, דייג, הכנת מלח ותהליכי מסחר שונים. עדות נוספת למסורת האימפריה והנצחתה ניתן לראות ב"מוזיאון בורנו", הממוקם בימינו בעיר הבירה מידוגורי ומציג את ההיסטוריה והתרבות הענפה של בורנו עצמה ושל אימפריית קאנם בורנו. במוזיאון מוצגים מיצגים עתיקים ובני זמננו, ונעשים מאמצי שימור ומחקר על מנת להציג בצורה האותנטית ביותר את עברה של בורנו.
לקריאה נוספת
Lange, D., & Barkindo, B. W. (1988). The Chad region as a crossroads. El Fasi, M., and Hribek. IL (eds.), General History of Africa III, Heineman, Ibadan, 436–460
