איוו ג'ימה (יפנית: 硫黄島, האזנהⓘⒾ – "אי הגופרית", רשמית Iō-tō) הוא אחד מהאיים בשרשרת האיים הגעשיים של יפן, דרומית לאיי אוגסווארה, כ-1,200 קילומטר דרומית לטוקיו. האי, שכיום אינו מיושב, מנוהל כחלק מאוגסווארה, אחד משמונת "הכפרים" השייכים מנהלית לטוקיו. הוא מפורסם כאתר הקרב על איוו ג'ימה במהלך מלחמת העולם השנייה. הצבא האמריקני שלט באי עד 1968, ואז הוחזר האי לריבונות יפן.
שם האי
האי הופיע לראשונה במפות ב-1779 ששורטטו בעקבות מסעו השלישי של ג'יימס קוק כ"אי הגופרית", תרגום מילולי של שמו הרשמי. האיות ההיסטורי iwautau נהגה (בערך) Iwō-tō (איווֹ-טוֹ). בתקופת מסעות המחקר המערביים, ובעקבות רפורמת האורתוגרפיה של 1946 שונה האיות וההגיה ל-Iō-tō. האלטרנטיבה Iwō-jima, כיום Iō-jima, הופיעה גם היא באטלסים הימיים.[2] tō ו-shima הן שתי צורות אפשריות להגיית התו 島 (אי) בקאנג'י. shima עבר שינוי ל-jima במקרה זה.
קציני ימייה יפניים שהגיעו לאי על מנת לחזק את הגנתו לפני הפלישה האמריקנית קראו לו בטעות "איוו ג'ימה". משום כך הגיית השם כ"איוו ג'ימה" הפכה למקובלת והכוחות האמריקנים שהגיעו לאי במלחמת העולם השנייה השתמשו בה אף הם. תושבים לשעבר של האי מחו נגד הגייה זו והמכון לסקר גאוגרפי של משרד הקרקעות, התשתיות, התחבורה והתיירות של יפן דן בנושא, והודיע ב-18 ביוני 2007 שההגייה היפנית הרשמית של שם האי תחזור להגייה Iō-tō שמלפני המלחמה. הגורם העיקרי שדחף לשינוי ההגייה היו הסרטים הבולטים בנושא הלחימה באי בבימויו של קלינט איסטווד: "גיבורי הדגל" ו"מכתבים מאיוו ג'ימה". השינוי אינו משפיע על הצורה בה כתוב השם בקאנג'י – 硫黄島, רק כיצד הוא נהגה או נכתב בהיראגאנה, בקאטאקאנה וברומאג'י.
גאוגרפיה
צילום לווין של איוו ג'ימהמבט על הר סוריבאצ'י מהצד המערבי של האי
האי דמוי משולש בערך, אורכו 8 קילומטרים, רוחבו המקסימלי 4 קילומטרים (600 מטרים בלבד בנקודה הצרה ביותר), ושטחו כ-21 קילומטר רבועים.[3] המאפיין הגאוגרפי הבולט בו הוא הר סוריבאצ'י (摺鉢山 – קרוי על שם סוג של מכתש ועלי במטבח היפני), הר געש רדום שגובהו 161 מטרים (הנקודה הגבוהה ביותר באי), שנמצא בקצהו הדרום-מערבי. בהתחשב בהיותו אי געשי, האי איוו ג'ימה שטוח באופן יוצא דופן. סוריבאצ'י הוא המאפיין הגעשי הבולט היחיד, שכן הוא רק כיפה מתחדשת (מרכז שהתרומם) של קלדרה געשית שקועה גדולה שקוטרה 9 קילומטרים.[1] האי מתרומם בהדרגה ב-700 השנים האחרונות. צוות הסקר של קפטן קוק נחת ב-1779 על חוף שכיום נמצא בגובה של 40 מטרים מעל פני הים. רמת מוטו-יאמה בחצי הצפון-מזרחי של האי בנויה מטוף שמקורו תת-מימי המכוסה במשקעי אלמוגים. התרוממות זו מתרחשת בקצב משתנה בין 10 ס"מ ל-80 ס"מ לשנה, כשהממוצע הוא 20 ס"מ לשנה.
לאיוו ג'ימה יש היסטוריה של פעילות געשית כמה פעמים בשנה. פומרולות (מעשנות) רבות שוכנות לאורך ציר שכיוונו צפון-מזרח – דרום-מערב. התפרצויות פריאטיות התחוללו במהלך ההיסטוריה מלועות בצידו המערבי והצפון-מערבי של האי. ב-1957 יצרה התפרצות קיטור מכתש בקוטר של 35 מטרים ובעומק של 15 מטרים סמוך לשדה תעופה נטוש.[4] הפעילות האחרונה נרשמה במאי 2012 וכללה התפרצות של פומרולות, ושינוי צבע של מי הים הקרובים.
אין באי מקורות מים טבעיים, והתושבים היפנים נהגו לאגור מי גשמים. האמריקנים שפלשו לאי קדחו בקושי רב כמה בארות, משום שהחום, שמקורו געשי, עולה במהירות ככל שמעמיקים מתחת לפני השטח והוא פגע בציוד הקידוח. טמפרטורת המים שנשאבו מהבארות נעה בין C° 40 ל-C° 81, ותכולת המינרלים בהם יחסית גבוהה, אבל הם ניתנים לשתייה.[5]
הצמחייה הטבעית דלה, בעיקר שיחים הצומחים בחלק הצפוני. בחלק הדרומי, ששכבתו העליונה היא אפר געשי שחור, כמעט ולא צומח דבר. האי היה בית גידול לרלית המכונה "רלית איוו ג'ימה" (Poliolimnas cinerea brevipes) שנכחדה בשנות ה-20 של המאה ה-20.
80 קילומטרים צפונית לאיוו ג'ימה שוכן האי "קיטה איוו טאו" (北硫黄島 – איוו ג'ימה צפון) ו-59 קילומטרים דרומית לו שוכן האי "מינאמי איוו טאו" (南硫黄島 – איוו ג'ימה הדרומי). שלושת האיים מהווים את קבוצת איי וולקנו של ארכיפלג אוגסווארה. דרומית ל"מינאמי איוו טאו" שוכנים איי מריאנה.
מזג האוויר
אקלים באיוו ג'ימה
חודש
ינואר
פברואר
מרץ
אפריל
מאי
יוני
יולי
אוגוסט
ספטמבר
אוקטובר
נובמבר
דצמבר
שנה
טמפרטורה יומית מרבית ממוצעת (C°)
22
22
23
26
28
29
30
30
30
29
27
24
27
טמפרטורה יומית מזערית ממוצעת (C°)
17
17
18
21
23
25
26
26
26
24
23
20
22
משקעים ממוצעים (מ"מ)
8
8
46
107
112
99
180
168
112
168
124
114
1,382
היסטוריה
לפני 1945
האי נתגלה על ידי הספן הספרדי ברנרדו דה לה טורה (Bernardo de la Torre) ב-1543. יפן סיפחה את האי ב-1877. האי יושב ב-1889, ושולב במנהל היפני ב-1891.
לפני מלחמת העולם השנייה נוהל האי ככפר (村 – מוּרה) איוו טוֹ, כחלק מטוקיו, כמו בימינו. מפקד אוכלוסין שנערך ביוני 1943 דיווח כי באי מתגוררים 1,018 תושבים (533 זכרים ו-485 נקבות) ב-192 בתי אב בשישה יישובים. באי היה בית ספר יסודי, מקדש שינטו, ושוטר אחד בלבד. פעם בחודש ביקרה באי ספינת דואר מהאי האהאג'ימה, ומדי כמה חודשים ביקרה באי אונייה של חברת הספנות ניפון יוסן (日本郵船株). כלכלת האי נסמכה על כריית גופרית, גידול קנה סוכר ודיג. בהיותו אי מבודד באמצע האוקיינוס השקט, שאמצעיו הכלכליים מוגבלים מאוד, נאלצו התושבים לייבא את כל האורז ומוצרי הצריכה מאיי הבית.
כבר לפני תחילת מלחמת העולם השנייה היה מחנה של חיל מצב של הצי הקיסרי היפני בחלקו הדרומי של האי איוו ג'ימה. המחנה היה מחוץ לתחום עבור האוכלוסייה האזרחית של האי, שבלאו הכי לא היה בינה לבין אנשי הצי מגע, למעט לצורכי מסחר.
במהלך 1944 היה תגבור צבאי מסיבי של איוו ג'ימה. בציפייה לפלישה אמריקנית. ביולי פונתה האוכלוסייה האזרחית בכוח, ומאז לא התגוררו באי אזרחים באורח קבע.
הפלישה האמריקנית לאי החל ב-19 בפברואר 1945 ונמשכה עד 26 במרץ 1945. בתוך שבוע השתלטו האמריקאים על הר סוריבאצ'י, אבל הלחימה עד כיבוש האי כולו נמשכה עוד כחודש, כאשר המגינים היפנים שהתבצרו במחילות סודיות יצאו מדי פעם להתקפות נגד וגרמו לכוחות הפולשים אבדות קשות. מתוך 21,000 היפנים שהגנו על האי נהרגו כ-18,000, ולאמריקנים היו כ-28,000 נפגעים מתוכם כ-6,821 הרוגים.
גם עם סיום הלחימה נותרו חיילים יפנים שהתחבאו במערות ויצאו מדי לילה לחפש אספקה. בהדרגה נכנעו כולם, כששני החיילים היפנים האחרונים נכנעו שש שנים לאחר גמר הלחימה.
לאחר המלחמה נשאר האי תחת כיבוש אמריקאי עד לשנת 1968, שבה הוחזר ליפנים.
כינוס של כבוד
כינוס של כבוד ב-2005, 60 שנה אחרי הפלישה לאי
ב-19 בפברואר 1985, ביום השנה ה-40 לנחיתת כוחות ארצות הברית באי, נאספו חיילים לשעבר משני הצדדים למפגש שכונה כינוס של כבוד (Reunion of Honor). המפגש נערך בקרבה לנקודת הנחיתה של חיל הנחתים האמריקני באי.[6] במהלך טקס הזיכרון נחשף לוח גרניט שעליו נחקקה הכתובת:
ביום השנה ה-40 לקרב איוו ג'ימה, נפגשו שוב ותיקי קרבות אמריקנים ויפנים על אותם חולות, הפעם כשפניהם לשלום ולידידות. אנו מנציחים את חברינו לנשק, חיים ומתים, שנלחמו כאן באומץ לב ובכבוד, ואנו מתפללים יחדיו שקורבנותינו על איוו ג'ימה ייזכרו לתמיד ולא ישובו עוד.
הכתובת חקוקה משני צדי הלוח כשהכתובת באנגלית פונה לחופים במקום שבו נחתו הכוחות האמריקנים, והכתובת ביפנית פונה כלפי פנים האי שם הגנו הכוחות היפנים על עמדותיהם.
המפגש נערך שוב לפני לוח ההנצחה ביום השנה ה-50, במרץ 1995, ביום השנה ה-55 בשנת 2000, וביום השנה ה-60, במרץ 2005. מאז 2010 המפגש נערך מדי שנה, למעט שנת 2011, בשל רעידת האדמה וקורבנות הצונאמי בעקבותיה.
הבסיס הצבאי היפני
מגדל פיקוח באיוו ג'ימה
כוח ההגנה העצמית הימי של יפן (חיל הים היפני. JMSDF בראשי תיבות של שמו באנגלית) מפעיל שדה תעופה באי (קוד יאט"א IWO), לשעבר שדה התעופה North Field, שהיפנים בנו במקור והאמריקנים שיפרו במהלך המלחמה. אורך המסלול 2,650 מטרים ורוחבו 60. כיוונו 07/25. ה-JMSDF אחראי לתחזוקה, בקרה אווירית, תדלוק ומשימות הצלה. גם כוח ההגנה העצמית האווירי של יפן (חיל האוויר היפני) משתמש בבסיס. כוח ההגנה העצמית הקרקעי של יפן (צבא יפן) אחראי על סילוק פצצות ומחזיק חיל מצב של 400 חיילים על האי. שני שדות תעופה נטושים ממלחמת העולם השנייה נמצאים בסמוך, שדה התעופה, Central Field, מדרום לשדה תעופה נוכחי, ושדה תעופה יפני שלא הושלם מצפון לבסיס, ששופר לאחר פלישת האמריקנים לאי.
הגישה של אזרחים לאי מוגבלת לאלו המשתתפים בטקסי הזיכרון לחללים האמריקנים והיפנים, עובדי בנייה המתחזקים את שדה התעופה ועובדים של הסוכנות המטרולוגית של יפן. החיילים היפנים המוצבים על האי רושמים את כתובתם לצורכי הצבעה, מיסים וביטוח לאומי באייסה שבמחוז קנאגאווה או בסאיאמה שבמחוז סאיטאמה. רשמית, אין אוכלוסייה על האי.
