בספר מתוארות עלילותיו של כלבלב מקיבוץמגידו, המחפש הרפתקאות, בורח מבית בעליו, נודד בין אתרים שונים ונפגש עם חיות שונות עד שנמצא ברפת של הקיבוץ.
מקור הסיפור הוא בבני הזוג ארי ודינה רון (בתו של ארנסט אלכסנדר), חברי קיבוץ מגידו. ארי צייר את הכלב המשפחתי פלוטו כדי לשמח את בתו התינוקת אסנת (ילידת 1955). כשראה את שמחת בתו מן הציור החליט לצייר ציורים נוספים של הכלב ובהמשך הוסיפה אשתו דינה קטעי פרוזה. לאחר מכן נתלו הציורים בחדר האוכל כדי לשתף את שאר ילדי הקיבוץ. משנודע למחלקת החינוך של הקיבוץ הארצי על הסיפור, פנו לארי בבקשה שיפרסמו, וכך נוצר הקשר עם הוצאת הספרים של הקיבוץ הארצי – "ספרית פועלים".
לאה גולדברג, שעבדה כעורכת ספרי ילדים ב"ספרית פועלים", המליצה להוסיף חריזה לסיפור ושִכתבה אותו בהתאם. לכן על כריכת הספר כתוב: "חרוזים: לאה גולדברג". ההקדשה בעמוד השער של הספר אומרת: "לאסנת". גולדברג גם שינתה את שם הספר מ"איפה פלוטו" ל"איה פלוטו".
בשנות ה-70, כשהדפיסו מהדורה חדשה של הספר, לא נמצאה גלופת ציור הכריכה, וארי רון צייר מחדש את הכלב המופיע על הכריכה, שמנמן יותר מהמקורי, אך ביתר דפי הספר נותרו הציורים המקוריים.[1]
הבית הפותח את הספר:
פְּלוּטוֹ כְּלַבְלַב מִקִּבּוּץ מְגִדּוֹ,
יֵשׁ לוֹ הַכֹּל: מָרָק וָעֶצֶם.
זֶה טוֹב וְיָפֶה. אֲבָל, בְּעֶצֶם,
נִמְאַס לוֹ לָשֶׁבֶת כָּךְ לְבַדּוֹ.
הספר "איה פלוטו" נחשב דוגמה לסגנון בספרות הילדים שלאה גולדברג דגלה בו, והיה פופולרי מאוד בעולם המערבי אחרי מלחמת העולם השנייה. העלילה אינה מנסה להעביר מוסר השכל מובהק. הסיפור מתרחש בסביבה הקרובה לילד, מתאר מסע פרטי לגילוי העולם הקרוב ומסתיים בחזרה לשלום הביתה. הדגש הוא על העניין שיכולים לעורר דברים פשוטים, ועל אף אווירת ההרפתקנות, אין תיאור של סכנות ממשיות ואין תיאור של חוויות מעציבות. כתיבה במשקל ובחריזה נחשבת בסגנון זה למועדפת בספרים שנועדו לפעוטות. אוצר המילים עשיר אבל יומיומי.
סופרת הילדים האמריקנית מרג'ורי פלאק (Marjorie Flack) כתבה ספר ילדים בשם "אנגוס הלך לאיבוד" (Angus Lost) שיצא לאור ב-1932 הדומה מאוד ברעיונותיו (אנגוס, כלב טרייר סקוטי המשתעמם בביתו ומחפש הרפתקאות).[2]
לספר הוצעו לאורך השנים מספר פרשנויות וניתוחים, בהם ניתוח של אריאל הירשפלד, אשר השווה בין המסע העובר על הכלב פלוטו ובין האודיסאה,[3] וכן ניתוח של עמיר עקיבא סגל, שלפיו הספר מנבא את נפילת התנועה הקיבוצית.[4]
