לאופ ארט קשר הדוק אל האמנות המושגית ואל המינימליזם כיוון והוא בוחן את אופן התפיסה של האדם ואת הקשר שבין אשליה ומישור התמונה - "בין הבנה לראייה". מרבית עבודות האופ-ארט הן מופשטות, ורבות מהן הן בצבעי שחור ולבן בלבד. כאשר הצופה מביט בהן, מתקבל הרושם של תנועה, מראות חבויים, הבזקים וויברציות, תבניות או לחלופין, נפח או עיוות.
הקשר היסטורי
מקורו של האופ-ארט בשיטות הקונסטרוקטיביסטיות של הבאוהאוס. האסכולה הגרמנית, שהוקמה על ידי ולטר גרופיוס, הדגישה את הקשר שבין צורה לתפקיד במסגרת של ניתוח ורציונליות. סטודנטים למדו להתמקד בעיצוב הכולל, או בקומפוזיציה המלאה, כדי להציג עבודות מגובשות. כאשר הבאוהאוס נאלץ להיסגר ב-1933, רבים ממוריו עברו לארצות הברית, שם השתקעה התנועה בשיקגו ולבסוף ב- BLAC MOUNTAIN COLLEGE, שבאשוויל, צפון קרוליינה.
מקור האופ-ארט
המונח הופיע לראשונה בכתב העת טיים באוקטובר 1964, אם כי עבודות שייתכן שכעת מתוארות כ"אופ-ארט" נוצרו מספר שנים קודם לכן. לדוגמה ציורו של ויקטור וסרלי, "זברות" (1938), עשוי כולו מפסים עקומים לבנים ושחורים, שאינם תחומים בקווי מתאר. כתוצאה מכך, הפסים נראים הן כמתערבבים אחד לתוך האחר, והן כפורצים קדימה מתוך הרקע המקיף של הקומפוזיציה. גם לוחות ה"DAZZLE" השחורים לבנים המוקדמים של ג'ון מקהייל בתערוכה THIS IS TOMORROW ב-1956, וסדרת הפאנדורה שלו במכון לאמנויות בנות זמננו ב-1962, מפגינים מגמות קדם-אופ.
The Responsive Eye
בשנת 1965, בתערוכה בשם "The Responsive Eye" ("העין המגיבה") אשר נוצרה על ידי וויליאם סייץ (William C. Seitz) והתקיימה במוזיאון לאמנות מודרנית שבניו יורק, הוצגו עבודות בעלות טווח נרחב שחבק את המינמליזם של פרנק סטלה, הפלסטיות החלקה של אלכסנדר ליברמן, המאמצים המשותפים של קבוצת Anonima, לצד המאסטרים של התנועה: ויקטור ואסרלי, בריג'יט ריילי ועוד. התערוכה התמקדה בהיבטים התפיסתיים של האמנות, הנוצרים שניהם מאשליית תנועה והאינטראקציה של יחסי צבעים. התערוכה הייתה פופולרית מאוד בקרב כלל הציבור, אם כי פחות בקרב המבקרים. מבקרים פטרו את האופ-ארט כמציגת אמנות וטענו כי היא מציגה אך ורק טריקים המתהלים בעין. למרות זאת גברה הפופולריות של האופ-ארט בקרב הציבור ובעקבות כך תמונות האופ-ארט שימשו לאורך השנים בהקשרים מסחריים שונים.
כיצד פועל אופ-ארט על הצופה
שחור לבן ויחסי צורה-רקע
אופ-ארט היא חוויה תפיסתית הנוגעת לאופן שבו פועלת הראייה. מדובר באמנות ויזואלית דינמית, הנובעת מיחסי צורה-רקע צורמים, הגורמים לשני המישורים להימצא בסמיכות זה לזה באופן מתוח וסותר. אופ ארט נוצרת ויוצרת אפקטים באמצעות שימוש בתבנית ובקו. לעיתים קרובות ציורים אלו הם בשחור ולבן או לחלופין בגווני אפור. תגובה נוספת הנוצרת היא שקווים יוצרים מראות לוואי של צבעים מסוימים בהתאם לאופן שבו הרשתית קולטת ומעבדת אור. כפי שגתה הראה בספרו תאוריית הצבעים, בקצה בו בהיר וכהה נפגשים, עולה צבע, מאחר שבהירות וכהות הן שתי תכונות מרכזיות ביצירת צבע.
צבע
עבודות בצבע נשלטות על ידי אותם מאפיינים של תנועת הצורה-רקע, אך נוסף להם האלמנט של צבעים סותרים, שלהם השפעות שונות על העין. הצבת שני צבעים סותרים זה לצד זה, מביאה לתחושת עומק בחלל אשלייתי תלת־ממדי, כך שנראה כאילו הצורות בקומפוזיציה פולשות לחלל הצופה.
אינטראקציית צבע
יש שלוש קבוצות מרכזיות של אינטראקציית צבע: סתירה בו-זמנית, סתירה עוקבת וסתירה מהופכת (קונטראסטית).
סתירה בו-זמנית עשויה להתרחש כאשר שטח אחד של צבע מוקף בשטח שונה של צבע אחר. ככלל, הסתירה מגבירה את השונות בבהירות או בצבע בין המשטחים באינטראקציה. אפקטים של סתירה הם הדדיים, אך אם השטח התוחם הוא גדול ועז יותר מהשטח התחום, אז הסתירה יוצאת מאיזון ועשויה להיראות כמופעלת בכיוון אחד בלבד.
בסתירה עוקבת, רואים בתחילה צבע אחד ואז צבע אחר. הדבר מושג באמצעות מיקוד יציב של העין על צבע אחד ואז החלפתו המהירה באחר, או באמצעות החלפת המיקוד מצבע אחד למשנהו.
בסתירה מהופכת (המכונה לעיתים גם היטמעות צבע או אפקט ההתפרשות), בהירותו של הלבן או כהותו של השחור עשויים להיראות כמתפרשים לתוך או נטמעים בשטחים שכנים. כל האפקטים הללו נוטים לגרום לאזורים שכנים להיראות דומים יותר, ולא להגביר את ההבדלים ביניהם כפי שקורה בסתירה הבו-זמנית המוכרת יותר. מכאן המונח סתירה מהופכת (ג'יימסון והורוביץ, 1975).
יש לשים לב כי באינטראקציית צבע, הצבעים המרכיבים שומרים על חלק ניכר מזהותם העצמית, על אף שהם עשויים להשתנות במידת מה באמצעות הסתירה.
