האופיום מתאפיין בריח נרקוטי ובטעם מריר-חריף. הוא מכיל תערובת של 25 אלקלואידים שונים, ביניהם קודאין, אוריפאווין, תבאין, נרקוטין, פפוורין, והעיקרי שבהם, המופיע רק במין הפרג התרבותי- המורפין. האופיאטים מחלישים את החישה הפיזית ואת היכולת להגיב לגירויים על ידי דיכוי מערכת העצבים, ושימוש במינון גבוה ובלתי מבוקר בהם עלול להוביל למוות.
אופיום הוא נוזל התרמיל הבוסרי של פרג תרבותי. אזורי הגידול העיקריים של צמח זה למטרות הפקת אופיום הם אפגניסטן, מקסיקו ו"משולש הזהב" של דרום מזרח אסיה (במיוחד מיאנמר). מבין הסמים המופקים מאופיום, בולטים קודאין, מרכיב נפוץ במשככי כאבים ובתרופות נגד שיעול, שהוא אופיאט חלש; ומורפין, שהוא אופיאט חזק בהרבה. מורפין משמש גם להפקת האופיואידהרואין. יצור הרואין הוא המטרה העיקרית של גידול האופיום הבלתי-חוקי בעולם. משנעי הסמים מעדיפים לסחור בהרואין, כיוון שניתן להסתירו ולהבריחו בקלות יחסית עקב היותו מרוכז יותר בהשוואה לאופיום.
גידול פרג האופיום מתרחש בעיקר בצפון הודו באזורים של מאדיה פראדש, אוטר פראדש וראג'סטן. פרג האופיום, כמו כל הפרגים, דורש אדמה לחה עשירה ואור שמש בשפע. זרעי פרג נזרעים בסוף הסתיו או בתחילת החורף (בדרך כלל בנובמבר) בשדות אשר מעובדים היטב. באביב, לאחר שהצמחים מגיעים לגובה של כ-15 ס"מ, מדללים את השדות כך שהצמחים הנותרים עומדים במרחק של כ-60 ס"מ זה מזה. תרמילי הצמח מבשילים בין החודשים אפריל ויוני. על כל צמח יש כחמישה עד שמונה תרמילים, וכאשר הם מבשילים לקוטר של כארבעה ס"מ, צבעם משתנה מכחלחל-ירוק לצהוב, שינוי זה מסמן את הזמן האופטימלי לקטוף את הצמח. התרמילים נחתכים בצורה אופקית (רק לעיתים רחוקות בצורה אנכית). נעשה שימוש בסכין ייחודית בעלת שלושה עד שישה להבים או מכשיר מחודד. בעת תהליך החיתוך העובדים נמנעים ממגע ישיר עם השרף הלבן שיוצא מהתרמילים שזה עתה נחתכו. ישנם ארבעה עד שישה חתכים כאלה וכל חתך נעשה מספיק עמוק על מנת לחתוך את צינורות החלב, אך לא כל כך עמוק כדי לא לגרום לשרף הלבן לזרום פנימה לכיוון מרכז התרמיל. השרף הלבן יוצא מהחתכים, ומתכהה במהירות לצבע חום או שחור בחשיפה לאוויר. ניתן לחתוך כל תרמיל ארבע או חמש פעמים בודדות במהלך תקופה של מספר הימים הבאים. בבוקר שלאחר החתך, השרף המוצק והכהה נאסף באמצעות גרידה עם כף ברזל או סכין. לאחר איסוף כמות מתאימה, לשים את החומר לכדורים, עוטפים בעלי פרג ומייבשים באוויר בצל. שיטה נוספת היא אחסון החומר הקרוש בסירי מתכת או אדמה עם תחתית מחוררת, המאפשרים ניקוז של נוזל בצבע כהה. לאחר מכן מתרחש עיבוד נוסף בתחנות איסוף ממשלתיות בהן האופיום הגולמי מונח במחבתות מלבניות ומאפשרים לו לשבת בשמש במשך כ-1-3 שבועות. כל מחבת מכילה כ-35 ק"ג אופיום ובוחשים אותה במשוטי עץ בערך כל 30 דקות. תכולת המים יורדת מכ-30 אחוז לכ-10 אחוז בתקופה זו, ולאחר מכן החומר מומר לעוגות של 5 ק"ג הנשלחות בשקיות פוליאתילן.[1]
האופיום בארץ ישראל לאורך ההיסטוריה
אופיום בתקופת המקרא
עדויות לשימוש בחומרים שהונפקו מהפרג יש כבר מתקופת המקרא. דומה שבתקופות הקדומות היו גבולות השימוש בסם לרפואה, להנאה ולפולחן, מטושטשים. מהממצא הארכאולוגי שנחשף במזרח הקרוב עולה שצמח הפרג היה ידוע במרחב של ארץ ישראל בתקופת המקרא. לדעת חוקרים אחדים, כלים הקרויים בפי הארכאולוגים בשם "בילביל" שיוצרו בקפריסין ושווקו בכל רחבי הלבנט, נוצרו בצורת הלקט הפוך של פרג כדי לרמז על תכולתם. בדיקת מעבדה של שבר פכית שנמצא בתל אל-עג'ול העלתה שהוא מכיל שרידי אופיום[2].
תקופת המשנה והתלמוד
בעיר שומרון במאה הראשונה לפנה"ס, היה בעיר אחד ממרכזי הפולחן של דמטר ובתה פרספונה, אשר התאפיין בשלהוב ההמונים, מה שנעשה בעולם היווני ורומי באמצעות אופיום שהופק לצורך זה. בתלמוד הירושלמי הוזכר ה"אופיון" בין מרכיבי הקילורין, תרופה לעיניים (עבודה זרה פ"ב מ ע"ד), וגם כחומר משלהב בקרב הפגאנים, שגרם כנראה לשיכרון חושים עד כדי סכנה, ולכן חז"ל גם מסתייגים ממנו.
דיוסקורידס, רופא בן המאה הראשונה לספירת הנוצרים, מתאר בספרו על חומרי המרפא את השימוש באופיום לרפואה, אופן הפקת גלולות מהאופיום, והסכנות בשימוש מופרז בחומר[2].
ימי הביניים
השימוש באופיום היה שכיח מאוד בחברה של ימי הביניים. לפי דבריו של הרופא הירושלמי אלתמימי, בן המאה העשירית, היה השימוש בו מצוי בכל הארצות של המזרח והמערב. במיוחד התפרסמה בהפקתו העיירה אסיוט שבמצרים, ממנה הוא יוצא לכל הארצות. על המסחר הער באופיום, בו עסקו גם יהודים, מעידים האזכורים של מכירתו בתעודות הגניזה הקהירית מאמצע המאה האחת עשרה. בספרות הרפואית של ימי הביניים מוזכר השימוש בפרג למטרות שונות ובעיקר כמשכך כאבים וכנגד הרעלות (תריאק). השימוש באופיום היה בעיקר לצורכי רפואה, אך גם להנאה[2].
התקופה העות'מאנית עד למלחמת העולם הראשונה
הפרג נזכר מפורשות בהקשר הארצי ישראלי רק בתקופה העות'מאנית, כאשר החלו להשתמש בו בהרחבה לשם הנאה והתמכרות באופנים שונים: אכילה, שתייה, עישון ועוד. עדויות על שימוש באופיום כחומר משכר בארץ ישראל מצויות בספרות נוסעים, שסיפרו על שימוש הטורקים באופיום כדי להגביר את עוז רוחם במלחמה. הוא תואר כחומר המסוכן לבריאות כשנלקח במינון גבוה, ולמרות זאת השתמשו בו כמעט כל הטורקים באופן יומיומי.
בשנת 1799, כשנפוליאון בונפרטה פלש לארץ אך כשל ונאלץ לסגת, הצבא הצרפתי נאלץ לנטוש חלק מהלוחמים החולים ביפו, בשל מספרם הרב. לפי עדויות אחדות, לעשרות מהם אשר מצבם היה קשה, הושארו מנות אופיום, כדי לשים קץ לסבלם ולא ליפול בידי האויב. אך הסתבר בדיעבד כי אחדות ממנות הרעל היו קטנות מדי, ומספר חיילים נותרו בחיים ונלקחו בשבי בידי הצי הבריטי.
במלחמת העולם הראשונה היה לאופיום תפקיד חשוב בכיבוש העיר עזה על ידי הבריטים. הקולונל הבריטי ריצ'רד מיינרצהגן מספר ביומנו שמטוסים בריטיים הוטסו מעל העיר והשליכו חפיסות סיגריות ספוגות באופיום. התוצאה הייתה שחלק גדול מן הצבא הטורקי בשריעה ובעזה היה אחוז תרדמה וטמטום, ולא היה מסוגל להתנגדות[2].
מלחמה סביב הסחר באופיום
במאה ה-18 הפך האופיום לפופולרי ושימש אינטלקטואלים למטרות הנאה ופנאי. הביקוש לאופיום היה כה גבוה עד כדי כך שהאנגלים יצאו למלחמה עם הסינים בדרישה לקבל שליטה על ההפצה של האופיום בסין. יחסי המסחר בין אנגליה לסין כללו צריכה מאסיבית של תה מצד האנגלים, אך מהצד השני לאנגלים היה קושי לשווק סחורה אנגלית לסינים שלא גילו עניין בסחורה זרה. ב-1842 הביסו הבריטים את הסינים, כניעתם של הסינים הביאה להסכם שאפשר לבריטים סחר חופשי בסין.
מטרות ואופן השימוש
האופיום הוא סם מדכא ומאלחש - מפיג כאב. מלבד כאבים פיזיים האופיום משכך גם כאבים נפשיים, ויש לו השפעה מאוד חזקה על הנפש וביכולתו לגרום לתחושת הנאה.
בתקופה בה הרפואה הייתה בחיתוליה, הפך האופיום למרכיב חיוני במענה לתחלואים רבים באירופה ובאמריקה: לטיפול בשלשול, דיזנטריה, אסתמה, ראומטיזם, סכרת, מלריה, כולרה, חום, ברונכיט, קשיי שינה וכאב מכל סוג. בהמשך התגלה כי האופיום גורם לדיכוי בנשימה ותחת השפעתו הנשימה נעשית איטית ושטוחה יותר, דבר היכול להוביל למוות.
אופן השימוש באופיום השתנה לאורך השנים. כבר לפני שנת 2000 לפנה"ס היה שימוש רפואי וטקסי באופיום במערב אסיה ובמזרח הים התיכון. תחילה, היו לועסים את האופיום כחלק מטקס, רק בשלב מאוחר יותר התחילו לעשן את האופיום למטרות הנאה, דבר שהגביר את השפעתו וכיום נוהגים להזריק אותו לווריד בצורה טהורה.
