אוֹפִידִיוֹפובּיָה או אוֹפיוֹפובּיָה (באנגלית: Ophidiophobia) היא סוג של פוביה ספציפית מנחשים. המונח מגיע מהמילים היווניות "אוֹפִיס" (ὄφις) שפירושה נחשים, ו"פוֹבְּיָה" (φοβία) שפירושו פחד[1]. לעיתים יש שימוש במונח הכללי יותר הרפטופוביה, שפירושו הפחד מזוחלים או דו-חיים.
חשוב להבדיל בין אנשים שאינם אוהבים נחשים, אנשים שפוחדים מהם בגלל הארס שלהם או מהסכנה הכרוכה במפגש איתם לבין אנשים הסובלים מפוביה. אופידיופוב אינו פוחד רק ממפגש עם נחשים אלא חרד מהמחשבה עליהם או אפילו מלראות אותם בטלוויזיה או בתמונות. פחד זה ידוע גם אצל פרימטים נוספים[2].
מחקרים שנעשו בארצות הברית ובבריטניה מראים שפוביה מנחשים היא הפוביה הנפוצה ביותר מבין הפוביות מבעלי חיים אחרים[2][3].
מחקרים[דרושה הבהרה] העלו את התאוריה שלבני אדם יש כנראה תגובה מולדת לנחשים, שהייתה חיונית להישרדות המין האנושי מכיוון שאפשרה לבני האדם לזהות איומים כגון אלה מיד.
הגישה האבולציונית
בשנת 1872 כתב צ'ארלס דרווין שהצמיד את פניו לחלון האקווריום של ביטיס מתנפח בגן החיות של לונדון. דרווין החליט בנחרצות שלא יזיז את פניו גם הנחש יתקוף אותו, שהרי הזכוכית השקופה מגינה עליו. למרות החלטה זו, ברגע שקפץ הנחש והכה, דרווין מעיד כי באופן אינסטינקטיבי הוא מיד זינק לאחור. הוא כותב "הרצון והתבונה שלי היו חסרי אונים כנגד דמיון הסכנה שמעולם לא חוויתי"[4].
מחקרים פסיכולוגיים הראו כי לבני-אדם בוגרים יש יכולת זיהוי מהירה במיוחד של נחשים. הם מצביעים על שכיחות גבוהה יותר של תגובות פחד כמו עלייה בקצב פעימות הלב כאשר מוקרנות בפניהם תמונות של נחשים מאשר תמונות אחרות. לפי הגישה האבולציונית יכולת זו היא מולדת. בני-האדם פיתחו פרֶה-נטייה אבולוציונית לקשר בין נחשים לבין פחד. נחשים ארסיים היוו איום הישרדותי עבור רוב היונקים, ולכן יונקים שלמדו להימנע מהם, ובכללם בני אדם, הגדילו את סיכוייהם לשרוד. לפי אותו קו מחשבה אבולוציוני בני אדם למדו לזהות נחשים במהירות רבה יותר מבין גירויים אחרים. בסדרת ניסויים התגלה כי בני-אדם מזהים תמונה של נחש בקרב תמונות של פרחים במהירות רבה יותר מאשר הם מזהים תמונה של פרח בקרב תמונות של נחשים. ממצאים אלה תומכים בטענה שבני-אדם פיתחו רגישות מיוחדת לנחשים. במאמר שפרסמו ונסה לובו (LoBue) וג'ודי דלוץ' (DeLoache) בכתב-העת המדעי Psychological Science (אנ') נבדק אם כך הדבר בקרב ילדים צעירים מאוד, בגילאים 3 עד 5. במחקר התגלו תוצאות דומות גם עבור ילדים. מעבר לכך, תוצאות אלה היו נכונות גם לילדים שמעולם לא נתקלו בנחש. כלומר להתנסות קודמת עם נחשים אין השפעה על הרגישות אליהם או על מהירות הזיהוי שלהם. לפיכך מניחים החוקרים שזו נטייה מולדת.
במחקר שנעשה באוניברסיטת נגויה היפנית הופיעו מספר חיות בדרגות הסוואה שונות. בדרגות ההסוואה שבין 50 ל-75 אחוז, כלומר הסוואה בינונית עד גבוהה, מידת הדיוק בגילוי הנחשים הייתה גבוהה יותר ממידת הדיוק בגילוי חיות אחרות. תוצאות המחקר תואמות את התאוריה האבולוציונית. כמו כן היא מעלה שהמיומנות הזאת ייחודית לזיהוי נחשים, כנראה בגלל האיום שהם מייצגים[5].
