חמש האוניות בסדרה היו פעילות במערכה הימית במלחמת העולם, בים הצפוני. הן היוו את הפלגה השישית של שייטת המערכה השלישית בצי הים הפתוח (Hochseeflotte) של הצי הגרמני הקיסרי. ארבע מהן השתתפו בקרב יוטלנד; "קניג אלברט" שהתה במבדוק באותה עת[2]. מבין ארבע האוניות שהשתתפו בקרב, נפגעה רק "קייזר", שספגה שתי פגיעות של פגזים בקוטר גדול[3]. האוניות השתתפו גם במבצע אלביון, בים הבלטי; במבצע זה היוו האוניות את שייטת המערכה הרביעית, בפיקוד תת-אדמירל וילהלם סושון[4].
בסוף המלחמה נעצרו כל חמש האוניות בבסיס הימי הבריטי בסקפה פלו. ב-21 ביוני1919 הוטבעו האוניות בידי צוותיהן, כדי למנוע מאנשי הצי המלכותי הבריטי להשתלט עליהן. האוניות הטבועות נמשו ונגרטו בין השנים 1929 ל-1937[5].
תכנון
אוניות המערכה מסדרת "קייזר" הוזמנו תחת חוק הצי השני של הקיסרות הגרמנית, שעבר ברייכסטאג ב-1906. החוק קבע כי משך החיים של אוניות מערכה יצומצם מ-25 שנים ל-20 שנים; קביעה זו יצרה צורך בתכנון ובהשקת אוניות מערכה חדשות, במקום הישנות שהחוק קבע למעשה כי יש להוציאן משירות[6].
מאפיינים
אורכן של אוניות המערכה מסדרת קייזר היה 171.8 מטרים בקו המים. אורכן המלא היה 172.4 מטרים. רוחבן היה 29 מטרים, והשוקע שלהן היה מ-9.1 מטרים בחרטום האונייה עד 8.8 מטרים בירכתיה. ההדחק המרבי היה 27,000 טון. לאוניות הייתה תחתית כפולה לאורך 88% מאורך גוף האונייה, והיא הייתה מחולקת ל-17 תאים אטומים למים. הצוות היה מורכב מ-41 קצינים ו-1,043 מלחים. באונייה ששימשה כאוניית דגל היו 14 קצינים ו-80 מלחים נוסף לצוות הרגיל[5]. האוניות תפקדו היטב בתנאי הים הקשים של הים הצפוני, אך נטו לאבד מעט ממהירותן בגלים גבוהים. יכולת התמרון שלהן הייתה טובה, אך בעת פנייה חריפה סבלו האוניות מומנט כוח חריף, שהיה עלול להביא לאובדן של שני שלישים ממהירותן ולהביא לנטייה של כ-8 מעלות[5].
הנעה
אוניות המערכה מסדרת "קייזר" היו, כאמור, אוניות המערכה הגרמניות הראשונות שהיו מונעות במנועי טורבינה. בכל אונייה הותקנה טורבינה מתוצרת מפעל גרמני אחר, וזאת כדי לנסות לשבור את המונופול הבריטי של חברת "פארסונס" הבריטית בתחום[7]. למרות זאת, באוניות "קייזר" ו"קייזרין" הותקנו שלוש טורבינות של פארסונס. הטורבינות הניעו מדחפים בעלי שלוש כנפיים, בקוטר 3.75 מטרים, שהביאו את האוניות למהירות 21 קשר (כ-39 קמ"ש). לאונייה היו שני הגאי כיוון[5]. באונייה "פרינצרגנט לואיטפולד" הותקנו שתי טורבינות של פארסונס; הכוונה הייתה להתקין מנוע דיזל מתוצרת "גרמניה" (Germania) סביב הציר המרכזי בין שלושת צירי המדחפים, אך המנוע לא הושלם בזמן, ולפיכך הונעה האונייה רק באמצעות שתי טורבינות. בשל כך הייתה האונייה איטית מעט יותר מאחיותיה, בכחצי קשר[8].
את הקיטור סיפקו 16 דוודים, למעט ב"פרינצרגנט לואיטפולד" בה היו 14 דוודים. האוניות בהן היו 3 טורבינות נשאו 3,600 טון פחם, שאפשרו להן להגיע לטווח של כ-14,000 קילומטרים, במהירות של 12 קשר. "פרינצרגנט לואיטפולד" נשאה פחות פחם, 3,200 טון, אך היו בה מכלים ל-400 טון דלק עבור מנוע הדיזל המתוכנן. מנוע הדיזל לבדו יכול היה לספק לאונייה טווח של כ-3,700 קילומטרים באותה מהירות[9][10].
חימוש
הצריחים האחוריים של "קייזר". ניתן לראות את סידור התותחים, כאשר צריח אחד יורה מעל משנהו.
כל אחת מאוניות המערכה מסדרת "קייזר" נשאה עשרה תותחים בקוטר 12 אינץ' (305 מ"מ), שהיו מותקנים בזוגות, בחמישה צריחים. צריח אחד הותקן בקדמת האונייה, שניים באמצעה, בדירוג, ושניים בחלקה האחורי, כאשר הצריח הרביעי מותקן מאחורי הצריח החמישי ומעליו. במחסני האונייה אוחסנו 860 פגזים לתותחים אלה, 86 פגזים לכל תותח[5]. כל פגז שקל 406 ק"ג; מהירות הלוע של התותחים הייתה 854 מטרים בשנייה[11]. לתותחי האונייה הייתה הגבהה מרבית של 13.5 מעלות והנמכה מרבית של 8- מעלות. בהגבהה מרבית היו התותחים יכולים לירות לטווח מרבי של כ-16,300 מטרים. מאוחר יותר הוגדלה ההגבהה ל-16 מעלות, וכך הוגדל הטווח ל-20,400 מטרים[5].
לאוניות הייתה סוללת חימוש משני, ובה 14 תותחים מהירי ירי בקוטר 5.9 אינץ' (150 מ"מ), שהיו מוצבים במעין תאים משוריינים. לכל תותח היו 60 פגזים, ובסך הכל היו באונייה 2,240 פגזים בקוטר זה. משקלו של כל פגז היה 45.3 ק"ג, ומהירות הלוע של התותחים הייתה 835 מטרים בשנייה[11]. טווח הירי של תותחים אלה היה 13,500 מטרים, ומאוחר יותר הוגדל הטווח ל-16,800 מטרים[5]. האונייה נשאה גם חימוש שלישוני, שמונה תותחים בקוטר 3.5 אינץ (88 מ"מ)[11]. כמקובל לגבי אוניות מערכה באותה תקופה, נשאו האוניות גם חמישה צינורות לשיגור טורפדו בקוטר 20 אינץ' (508 מ"מ), שהיו מוצבים מתחת לקו המים: צינור אחד בחרטום האונייה, ושניים בכל אחד מצידי האונייה[5].
שריון
כמו כל אוניות המלחמה הגרמניות באותה תקופה, מוגנו אוניות המערכה מסדרת "קייזר" בשריון מתוצרת קרופ. השריון על הסיפון היה בעובי משתנה, מ-10 ס"מ באזורים הקריטיים יותר של האוניות ועד 6 ס"מ באזורים פחות חשובים. רצועת השריון שהקיפה את האונייה הייתה בעובי 35 ס"מ סביב המבצר המרכזי באונייה (האזור בו היו מנועי הספינה, מרכזי התחמושת והפיקוד) ובעובי פחות בקצוות – 18 ס"מ בחרטומה ו-12 ס"מ בירכתיה. מעבר לחגורת השריון, הייתה עוד מחיצה שנקראה "מחיצת טורפדו" (torpedo bulkhead), שנועדה לשמור על האונייה גם במקרה של פריצת חגורת השריון החיצונית. עובייה של מחיצה זו היה 4 ס"מ. מגדל הניווט הקדמי היה מוגן בצדיו בשריון בעובי 40 ס"מ ובגג בעובי 15 ס"מ; המגדל האחורי היה מוגן בצדיו בשריון בעובי 20 ס"מ ובגג בעובי 5 ס"מ. צריחי התותחים הראשיים היו מוגנים בשריון בעובי 30 ס"מ בצדדים ו-22 ס"מ בגג הצריח; תאי התותחים המשניים היו מוגנים בשריון בעובי 17 ס"מ, ובעובי 8 ס"מ על מגיני התותח[5].
"קייזר" ו"קניג אלברט" השתתפו בסיור נרחב מעבר לים אל דרום אמריקה ודרום אפריקה במהלך 1913 ו-1914. הסיור נועד להפגין את כוחה הימי של גרמניה, וגם לבחון את אמינותם של מנועי הטורבינה במשימות ארוכות טווח. שתי האוניות שבו לגרמניה לפני תחילתה של מלחמת העולם[5].
לבריטים היה מידע על המבצע המתקרב, מכיוון שהקוד הגרמני היה ברשותם, אך המודיעין הבריטי לא ידע מהי מטרתו המדויקת של הצי הגרמני. בשל כך, הורה הפיקוד הבריטי לשייטת סיירות המערכה הראשונה, בפיקוד תת-אדמירלדייוויד ביטי, יחד עם שייטות של סיירות ומשחתות, לנסות וליירט את הצי הגרמני[13]. כוח המשימה הבריטי הפליג ישירות אל מרכזו של צי הים הפתוח. ב-15 בדצמבר, ב-06:20 בבוקר, נתקלו משחתות בריטיות בספינת טורפדו גרמנית, והחל קרב מבולבל בין הכוחות הקלים של שני הציים בטווח קרוב. אוניות המערכה מסדרת "קייזר" היו בשלב זה קרובות מאוד לצי הבריטי, במרחק של כ-16 ק"מ משש אוניות מערכה בריטיות. ואולם, אדמירל פרידריך פון אינגנול, מפקד הצי הפתוח, חשש לסכן את הצי ללא אישורו המפורש של הקייזר, וילהלם; הוא לא ידע מהו הכוח העומד מולו, וחשש שכל ה"גרנד פליט" ("הצי הגדול") הבריטי נמצא בסביבה. בשל כך, החליט להסיג את הצי לאחור 10 דקות לאחר תחילת הקרב[14].
האוניות השתתפו בפשיטה נוספת, הפגזת ירמות' ולואוסטופט, ב-24 באפריל1916. גם בפשיטה זו הוטל הביצוע הממשי על סיירות המערכה, ואילו אוניות המערכה נותרו מאחור, בגיבוי. מפקד צי הים הפתוח היה כעת אדמירל ריינהרד שר. במהלך היום קיבל שר מידע על כך שה"גרנד פליט" יוצא מבסיסו בסקפה פלו לקראתו, והוא נסוג לבסיסיו[15].
ארבע מבין חמש האוניות בסדרת "קייזר" השתתפו בגיחה של צי הים הפתוח, שהתפתחה לקרב יוטלנד, בין 31 במאי ל-1 ביוני1916. המטרה הגרמנית הייתה לנסות ולבודד יחידה אחת של ה"גרנד פליט" הבריטי ולהשמיד אותה על ידי כוח עדיף, וכך לשחוק את היתרון הבריטי ולהתקרב לשוויון כוחות. "קייזר", "קייזרין", "פרינצרגנט לואיטפולד" ו"פרידריך דר גרוסה", אוניית הדגל של אדמירל ריינהרד שר, היוו את הפָּלְגָה השישית של שייטת המערכה השלישית. זו הייתה שייטת אוניות המערכה הראשונה מבין שלוש. הפלגה החמישית, הפליגה ראשונה בשייטת, ובה אוניות מערכה מסדרת "קניג" (König) שהיו החלוץ. אחריהן הפליגו אוניות המערכה מסדרת "קייזר", ואחריהן אוניות המערכה מסדרת "הלגולנד" (Helgoland), הישנות יותר, ואוניות המערכה מסדרת "נסאו" (Nassau), אוניות המערכה הגרמניות הראשונות מטיפוס דרדנוט. במאסף הפליגו אוניות המערכה פרה-דרדנוט המיושנות, מסדרת "דויטשלנד" (Deutschland), של שייטת אוניות המערכה השנייה[16]. אוניית הדגל של הצי כולו הייתה "פרידריך דר גרוסה"[17].
מעט לפני השעה 16:00[18] נתקלו סיירות המערכה הגרמניות, שייטת הסיור הראשונה בפיקוד תת-אדמירל פרנץ פון היפר, בסיירות המערכה הבריטיות, שייטת סיירות המערכה הראשונה, בפיקוד תת-אדמירל דייוויד ביטי. היפר פנה דרומה במטרה למשוך את האוניות הבריטיות לטווח תותחיהן של אוניות המערכה הגרמניות, צי הים הפתוח, וביטי החל במרדף אחריהן. בדו-קרב הארטילרי שהחל בין שתי השייטות, התפוצצו והושמדו האוניות הבריטיות "אינדפטיגבל" (Indefatigable) ו"קווין מרי" (Queen Mary). בשעה 17:30 בערך הבחינה אוניית המערכה "קניג" באוניות הבריטיות המתקרבות; רבע שעה לאחר מכן הורה אדמירל ריינהרד שר, מפקד צי הים הפתוח, לפנות מעט שמאלה (מערבה), כדי שאוניותיו יוכלו לירות על סיירות המערכה הבריטיות[19]. זמן קצר לאחר מכן ניתנה ההוראה לפתוח באש. אוניות המערכה מסדרת "קייזר", שהפליגו, כאמור, שניות בטור, לא היו עדיין בטווח, למעט "פרינצרגנט לואיטפולד" שירתה שמונה מטחים, החל מטווח 20,400 מטרים ועד לטווח 19,500 מטרים. לאחר מטחים אלה גדל שוב הטווח, והאש הופסקה. "קייזר" ו"פרידריך דר גרוסה" הצליחו להגיע לטווח ירי אל שייטת הסיירות הקלות השנייה הבריטית, שנלוותה לסיירות המערכה, אך האש הכבדה שירו שאר אוניות המערכה מנעה תצפית ירי מדויקת, ולאחר כמה מטחים הופסקה האש[20].
ביטי פנה צפונה, וכעת היה הוא זה שניסה למשוך את הצי הגרמני אל צי הים הגדול הבריטי שהתקרב מצפון, ללא ידיעת הגרמנים. עם התקרבות הציים האחד אל משנהו אירעו כמה היתקלויות בין אוניות שונות. הסיירת הגרמנית "ויסבאדן" (Wiesbaden) נפגעה מירי בריטי, ובשעה 19:00 בערך ספגה שוב אש בריטית. שר הורה לאוניותיו לתמרן, כדי שניתן יהיה לגרור את "ויסבאדן" הפגועה. בשעה 19:05 החלו הסיירות המשוריינות הבריטיות "דיפנס" (Defence) ו"ווריור" (Warrior) לירות על האוניה הגרמנית הפגועה, ואולם בשלב זה כבר התקרבו אוניות השטח הגרמניות הגדולות לזירה; "קייזר" ושלוש אוניות מערכה מסדרת "קניג" ריכזו את אשן על שתי האוניות הבריטיות מטווח קצר יחסית, מעט יותר מ-7,300 מטרים. אחד ממחסני התחמושת של "דיפנס" נפגע, והאונייה הבריטית התפוצצה והושמדה. "ווריור" הצליחה לחמוק מהאש הגרמנית ולסגת צפונה, כשהיא פגועה קשות, אל הגנתן של אוניות המערכה הבריטיות מסדרת "קווין אליזבת" (Queen Elizabeth), של שייטת אוניות המערכה החמישית[19].
במקביל, בזמן ש"ווריור" הפגועה חמקה צפונה, נעו שתי אוניות המערכה בריטיות, "וורספייט" (Warspite) ו"וליאנט" (Valiant) זו לכיוון זו. שתיהן פנו בחוזקה ימינה כדי להימנע מהתנגשות. ברגע ההיגוי החד פגע פגז שנורה מ"קייזר" ב"וורספייט", ו"תקע" את מערכת ההיגוי שלה; האונייה הבריטית המשיכה לפנות בעיגול, ללא שליטה. "פרידריך דר גרוסה", "קניג" ועוד שתי אוניות מערכה מסדרת "נסאו" ושלוש מסדרת "הלגולנד" ירו על "וורספייט" במשך 20 דקות. האונייה הבריטית נפגעה 11 פעמים, עד שהצליחה לחמוק משדה הראייה של הגרמנים[19][21]. "וורספייט" נפגעה קשות, ונאלצה להפסיק את הקרב ולחזור לנמל לתיקונים. הגרמנים היו סבורים בתחילה שהצליחו להטביע אותה[22].
במהלך הקרב ירתה "קייזר" 224 פגזים מתותחיה הראשיים, ו-41 פגזים מתותחיה המשניים. "קייזרין" ירתה 160 ו-135 פגזים, בהתאמה, "פרינצרגנט לואיטפולד" ירתה 169 ו-106 בהתאמה, ו"פרידריך דר גרוסה" ירתה 72 פגזים מתותחיה הראשיים ו-151 פגזים מתותחיה המשניים[23]. "קייזר" נפגעה פעמיים מפגזים שנורו מתותחים ראשיים. היא הייתה האונייה היחידה מסדרת האוניות שנפגעה בקרב. הפגיעות גרמו לפצוע אחד בלבד[24].
בתחילת ספטמבר 1917 כבש הצבא הגרמני המתקדם את נמל ריגה. על הצי הגרמני הוטלה המשימה לטהר את מפרץ ריגה מהכוחות הימיים הרוסיים שעדיין החזיקו בו. הפיקוד הגרמני העליון החליט על מבצע משולב של כוחות ימיים ויבשתיים למטרה זו; המבצע נועד להשתלט על ארכיפלג מונסונד, שני איים בפתח מפרץ ריגה, ובמיוחד על סוללות התותחים הרוסיות שהיו מוצבות על חצי האי שוורבה (Sworbe), בדרום האי סארמאה (האי הדרומי ביותר בארכיפלג)[25]. הפקודה למבצע המשולב הוצאה ב-18 בספטמבר. הכוח הימי מנה את אוניית הדגל "מולטקה" (Moltke) בראש שייטת אוניות המערכה השלישית של צי הים הפתוח. הפלגה החמישית של השייטת כללה את ארבע האוניות מסדרת "קניג" ואת אוניית המערכה החדישה "באיירן" (Bayern), והפלגה השישית כללה את חמש האוניות מסדרת "קייזר". אל אוניות המערכה נלוו תשע סיירות קלות, שלוש שייטות של ספינות טורפדו ושולות מוקשים רבות. הכוח הימי מנה כ-300 אוניות, והסתייע בלמעלה ממאה מטוסים ושישה צפלינים. הכוח היבשתי מנה כ-24,600 קצינים וחיילים[26]. מול הגרמנים היו לרוסים שתי אוניות מערכה, אחת מהן פרהדרדנוט, שלוש סיירות משוריינות, 26 משחתות, כמה ספינות טורפדו וספינות תותחים. הכוח היבשתי הרוסי מנה כ-14,000 איש, בסיוע תותחי חוף[27].
המבצע החל ב-12 באוקטובר בהפגזת סוללות התותחים על חצי האי שוורבה על ידי אוניות המערכה מסדרת "קייזר". במקביל הפגיזו אוניות המערכה "מולטקה", "באיירן" והאוניות מסדרת "קניג" את סוללות החוף הרוסיות במפרץ טאגה (Tagga). הרוסים התגוננו בעקשנות והאטו את ההתקדמות הגרמנית; ב-14 באוקטובר נשלחה "קייזר" כדי לסייע לשולות המוקשים הגרמניות מול ההתנגדות של המשחתות הרוסיות. בקרב שהתפתח הטביעה "קייזר" משחתת רוסית אחת, ואפשרה לאוניות הגרמניות לחדור לתוך המצר[28].
במקביל לפעילותה של "קייזר", הפגיזו "קייזרין", "קניג אלברט" ו"פרידריך דר גרוסה" את סוללות החוף בצרל (Zerel). הרוסים ירו אש נגדית על האוניות הגרמניות, ואלו נאלצו לתמרן ללא הרף כדי להימנע מפגיעה. ההפגזה נמשכה רק כשעה, בשל החשש מצוללות וממוקשים[29]. למחרת בבוקר הטביעו שתי אוניות מערכה מסדרת "קניג" את אוניית המערכה הרוסית פרה-דרדנוט "סלאבה" (Слава) והביאו לנסיגתן של שאר האוניות הרוסיות. עד 20 באוקטובר הושלם המבצע הגרמני בהצלחה[30].
קרב הלגולנד השני
ב-17 בנובמבר1917 פילסו שולות מוקשים גרמניות נתיב בשדה מוקשים ימיים שהניחו הבריטים במפרץ הלגולנד, ליד החוף הגרמני. האוניות הגרמניות נתקלו בשתי סיירות קלות בריטיות, שארבו להן במטרה למנוע את שליית המוקשים. האוניות הגרמניות נסוגו אל אוניות החיפוי שלהן, "קייזר" ו"קייזרין", שהיו בפיקוד אדמירל משנהלודוויג פון רויטר. שתי אוניות המערכה הגרמניות פתחו באש על האוניות הבריטיות, ואלו מיהרו לסגת אל החיפוי שלהן, חמש סיירות מערכה. המגע בין אוניות השטח הגדולות היה קצר, והגרמנים הצליחו לסגת לבסיסם במחיר שולת מוקשים אחת שטובעה.
לאחר חתימת הסכם שביתת הנשק ב-11 בנובמבר1918, הורו בעלות הברית המנצחות לאוניות הצי הגרמני להפליג לבסיס הצי המלכותי הבריטי בסקפה פלו. הצי הגרמני שם נותר במשמורת במהלך הדיונים על הסכם שלום, שנחתם בסופו של דבר ב-28 ביוני1919, ונקרא חוזה ורסאי. בעלות הברית התכוונו לחלק ביניהן את האוניות הגרמניות כשלל מלחמה. כאשר התקרבו הדיונים לשלבי סיום, העריך מפקד הצי הגרמני העצור, אדמירל משנהלודוויג פון רויטר, שהבריטים עומדים להשתלט על אוניותיו. ב-21 ביוני בבוקר יצאו אוניות הצי הבריטי לאימונים בים; בהיעדרן, הורה רויטר לאוניותיו, באמצעות איתותדגלים, להטביע עצמן, על פי תוכנית שגובשה מראש. "פרידריך דר גרוסה" הייתה האונייה הראשונה שהוטבעה, ואחריה "קניג אלברט". בתוך חמש שעות טבעו במימי המעגן בסקפה פלו 10 אוניות מערכה, ובכללן חמש האוניות מסדרת "קייזר", וכן 5 סיירות מערכה, 4 סיירות קלות ו-32 ספינות טורפדו. אוניית המערכה "באדן" (SMS Baden), ארבע הסיירות הקלות "אמדן" (SMS Emden), "נירנברג" (SMS Nürnberg), "פרנקפורט" (SMS Frankfurt) ו"ברמזה" (SMS Bremse) ועוד 14 ספינות טורפדו הועלו על החוף, אך הבריטים מיהרו להגיע אליהן ולגררן למים רדודים. רק ארבע ספינות טורפדו נותרו שלמות. תשעה אנשי צוות גרמנים נהרגו, מהם שטבעו ואחרים נורו למוות כשניסו לחמוק בסירות ההצלה. היו אלה החללים הגרמנים האחרונים של מלחמת העולם הראשונה.
האוניות הגרמניות נמשו בהדרגה במהלך שנות השלושים של המאה העשרים ונגרטו. פעמון האונייה של "פרידריך דר גרוסה" הוחזר לגרמניה ב-1965, ומוצג כיום במפקדת הצי הגרמני בגלוקסבורג.
לקריאה נוספת
Breyer, Siegfried; Kurti, Alfred (1973). Battleships and Battle Cruisers 1905-1970: Historical Development of the Capital Ship. Garden City, New Jersey: Doubleday.
Gardiner, Robert; Gray, Randal, eds (1985). Conway's All the World's Fighting Ships: 1906-1922. Annapolis, Maryland: Naval Institute Press.
Gröner, Erich; Jung, Dieter; Martin, Maass (1990). German Warships: 1815–1945. Annapolis, Maryland: Naval Institute Press.
Halpern, Paul G. (1995). A Naval History of World War I. Annapolis: Naval Institute Press.
Preston, Anthony (1972). Battleships of World War I; An Illustrated Encyclopedia of the Battleships of all Nations, 1914-1918. Harrisburg, Pennsylvania: Stackpole Books.
Staff, Gary (1995). Battle for the Baltic Islands 1917. Barnsley, South Yorkshire: Pen & Sword Maritime.
Tarrant, V. E. (2001) [1995]. Jutland: The German Perspective. London: Cassell Military Paperbacks.
Weir, Gary E. (1992). Building the Kaiser's Navy: The Imperial Navy Office and German Industry in the Tirpitz Era, 1890-1919. Annapolis, Maryland: Naval Institute Press.
Hore, Peter (2005). The World Encyclopedia of Battleships. London: Hermes House.
^Weir, Gary E. (1992). Building the Kaiser's Navy: The Imperial Navy Office and German Industry in the Tirpitz Era, 1890-1919. Annapolis, Maryland: Naval Institute Press. עמ' 95 – 96.
^Preston, Anthony (1972). Battleships of World War I; An Illustrated Encyclopedia of the Battleships of all Nations, 1914-1918. Harrisburg, Pennsylvania: Stackpole Books. עמ' 74.
^Breyer, Siegfried; Kurti, Alfred (1973). Battleships and Battle Cruisers 1905-1970: Historical Development of the Capital Ship. Garden City, New Jersey: Doubleday. עמ' 260.
