"אולימפיה" הוא ציור מאת הצייר הצרפתי אדואר מאנה משנת 1863. זהו ציור שמן על בד בגודל 130.5 על 190 ס"מ. הציור מוצג במוזיאון ד'אורסה שבפריז. כמודל לציור שימשה ויקטורין מאונט.
הציור
הציור מתאר אישה שכובה בתנוחה קלאסית של אלה רומאית שמישירה מבט אל הצופים. פרטים אחדים בציור מרמזים שמדובר בזונה. מאנה אומר כי גם אישה שכזו ראויה להיות נושא לציור אמנותי וכי כל הנושאים לגיטימיים לציור. ידה של אולימפיה מכסה את אזור הערווה וכביכול מסתירה אותו, אך למעשה מושכת את תשומת הלב של הצופים לכיוונו.
כאשר מאנה צייר את אולימפיה כדמות עירומה בתנוחת הסבה על מיטה, הוא התכוון להזכיר את הציור של טיציאן, "ונוס מאורבינו" (1538), וכהתרסה כלפי המסורת והאקדמיה. בדומה לטיציאן, אולימפיה שוכבת על מצעים וכריות, חלק מהמיטה האדומה חשוף, ומאחוריה ישנו וילון. הדמיון לציור של טיציאן מסמל כי מאנה מתייחס לעבר אך לא מקבל אותו. בציור של טיציאן מאחורי ונוס מוצגות שתי משרתות שמכינות את הנדוניה שלה. בציור של מאנה, לעומתו, מוצגת משרתת שחורה המביאה לאולימפיה זר פרחים, כנראה מאחד המחזרים שלה. לצדה של אולימפיה שוכב חתול שחור. במקום הכלב שמסמל נאמנות, מאנה מצייר חתול שמסמל ערמומיות, אי נאמנות ועצמאות, ובכך בא להעיד כי אולימפיה היא אישה בזכות עצמה, שלא נתמכת בגבר – ואף למעלה מכך, שמפילה גברים ברישתה. אולימפיה מישירה מבט אל הצופה ויוצרת עמו קשר עין, משמע, היא לא מתביישת במערומיה. לצדה יש כמה אביזרי פיתוי: נעליים, צמידים, פרח ועגילים.
סגנון הציור הוא ריאליסטי – מיוצגת בו אישה מסוימת בעלת גוף צעיר. עצם הבחירה באישה אמיתית ולא במיתוס הופך את התמונה למציאותית. סגנון הגוף מאוד ברור מפני שיש קו קונטרסט שמבדיל בינה לבין הרקע. כמו כן, יש קונטרסט בין הרקע הכהה ובין המישור הקדמי הבהיר עליו שוכבת אולימפיה. הניגוד הזה יוצר השטחה של הציור.
מאנה מאוד הושפע מן האמנות היפנית וניתן לראות זאת בציור בכמה אופנים: שטחים שלמים של צבע אחד, קו שחור מסביב לדמות, אין עניין בפרספקטיבה, ונוצרת השטחה.
כשהציור הוצג בסלון בפריז הוא עורר שערורייה מכמה סיבות:
- עירום היה מקובל באומנות, אך בדרך כלל התייחס לדמויות של אלות והערצה לתכונותיהן ותיאר את הגוף במבנה תלת־ממדי קלאסי ומבט נשי מצועף. ב"אולימפיה" לעומת זאת המבט הוא ישיר והדמות שטוחה בלי תחושת נפח ובוטה.
- הצגת ונוס כזונה יוצרת פורנוגרפיה – מקצוע הזנות לא נראה כמעט באמנות באותה התקופה, מפני שנחשב לא מכובד.
- פגיעה במסורת – מאנה לקח ציור מפורסם ומכובד, מוכר מהמסורת, העתיק אותו אל נושא בעל ערך נמוך ובכך פגע בבורגנות.
- סיבה אמנותית – צייר שצייר שלא לפי חוקי הפרספקטיבה נחשב לצייר כושל שלא התמצא בעבודתו. מאנה ידע לצייר "נכון", אבל בחר במכוון שלא לעשות כן.
הציבור בפריז תקף את היצירה ואת מאנה בביקורת קשה. עברו שנים עד שהופנם ערכו האומנותי של ציור זה. כיום מקובל לראות ביצירה זו את אחד הסממנים החשובים להופעת האומנות הפוסט מודרנית.[1]
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
