רובו של ערך זה אינו כולל מקורות או הערות שוליים, וככל הנראה, הקיימים אינם מספקים. אנא עזרו לשפר את אמינות הערך באמצעות הבאת מקורות לדברים ושילובם בגוף הערך בצורת קישורים חיצוניים והערות שוליים. אם אתם סבורים כי ניתן להסיר את התבנית, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
ערך מחפש מקורות
רובו של ערך זה אינו כולל מקורות או הערות שוליים, וככל הנראה, הקיימים אינם מספקים. אנא עזרו לשפר את אמינות הערך באמצעות הבאת מקורות לדברים ושילובם בגוף הערך בצורת קישורים חיצוניים והערות שוליים. אם אתם סבורים כי ניתן להסיר את התבנית, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי.
הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם.
יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: כתוב בצורה חד-ממדית ומתאר רק נקודת מבט אוהדת.
אתם מוזמנים לסייע ולערוך את הערך. אם לדעתכם אין צורך בעריכת הערך, ניתן להסיר את התבנית.
אדי דהרמה (באנגלית: Adi Dharma) הוא שם המתייחס לתנועה הדתית "אדי ברהמו סאמאג'" (בנגלית: আদি ব্রাহ্ম সমাজ; בתעתיק לאנגלית: Adi Brahmô Shômaj, בעברית: הקהילה המקורית האלוהית), השלב הראשון בהתפתחות זרם הברהמואיזם. זרם זה כולל בתוכו את חברי התנועה "סדהאראן ברהמו סאמאג'" (Sadharan Brahmo Samaj), אשר צורפו מחדש לחיק הברהמואיזם לאחר הפילוג השני שחל ב-1878, פעולה שקיבלה את ברכתו של המנדרנאת טאגור[1]. תנועה דתית זו הייתה התנועה המאורגנת המונותיאיסטית הראשונה ברחבי הודו הבריטית, שיישמה לגבי כלל המצטרפים לשורותיה, גישה המקבלת כל אדם, ללא הבדל מעמדי כלשהו. הכוונה פה היא לשיטת הקאסטות, או ארבע הווארנות, מערכת חברתית-מעמדית נוקשה שהייתה נהוגה זה מאות בשנים בין קבוצות אוכלוסייה מסוימות בתת-היבשת ההודית ושבמסגרתה נאסר למשל, להתקרב לבני המעמד הנמוך ביותר בחברה ההודית, מעמד ה"טמאים" (Dalit). התנועה החלה להתפשט ממרכז התהוותה שבבנגל, לחבלי ארץ נוספים בתת-היבשת ההודית, ביניהם ניתן למנות את אסאם, מדינת בומביי (חבלי סינד, מהאראשטרה וגוג'ראט של היום), פנג'אב ומדראס, היידראבאד ובנגלורה.
עקרונות הדת
התנועה מעולם לא נתפסה כתנועה "אנטי-מעמדית" (ההולכת נגד שיטת הקאסטות), עם זאת עמדה על כך שיש לבטל את ה"הבדלים וההבחנות בין בני אדם" ושיש להקים חברה הודית חדשה, על בסיס חינוך חילוני ומודרני השואב את תוקפו מקיומו של האל האחד חסר הזמן והגוף. חסידי התנועה נקראים בשם אדי דהרמים או בקיצור דהרמים (כלומר, עובדי האל האחד והעתיק חסר הצורה והבלתי ניתן לחלוקה, הנקרא בבנגלית, ברהמא או פאראמברהמא, Brahma/Parambrahma, שפירושו "שאין שני לאחד והיחיד", או בשם נוסף בשפת המקור הנקרא אקאדאואיטאם, EkAdavaitam). עיקרי האמונה של התנועה אמנם דומים על פניהם לעקרונות אמונה המצויים אצל "כתות" רפורמיסטיות הינדואיסטיות אחרות, אשר מדברות על "הדרכים השונות להגיע לאל האחד". אך מה שעומד בבסיס אמונתם של הדהרמים, מעמיד את התנועה בפרט ואת זרם הברהמואיזם בכלל, כתנועה הצעירה ביותר מבין התנועות הא-דתיות הפועלות ברחבי הודו ומחוץ למרחב ההינדואיסטי "המעין קתולי והאלסטי יתר על המידה".[2]
עיקרי האמונה המרכזיים של תנועת האדי דהרמה המבדלים אותה מההינדואיזם הם:
קיימת אך ורק "ישות עליונה" אחת ויחידה, אשר בראה את היקום ואשר משמרת אותו. (...ללא תיאור, פועל הן בתוך והן מחוץ ליקום, הן במרחב והן מחוצה לו, נצחי, חסר גוף וצורה, רב עוצמה, זוהר וקורן, אוהב, האור שבחשכה, העיקרון המושל של היקום.... "אנו מוקיעים את האמונה הפוליתיאיסטית... אנו מתנגדים לעבודת האלילים הנוהגת, כלומר לפולחן הצלמים הרווח".)
מושג הישועה לא קיים ואין שום דרך להיוושע. ("העבודה תנצח". העבודה כדרך פולחן היא דרך הקיום. העבודה היא הן בעבור הנשמה והן בעבור הגוף. כל החיים מתקיימים על בסיס צריכה. הנשמה היא נצחית ואינה שבה לעולם הזה. אנו שוללים את מושג גן העדן כשם אנו שוללים את מושגי הגיהנום והלידה מחדש).
אין להעריץ שום כתב קודש, התגלות, בריאה, נביא, כוהן או מחנך. (ניתן להעריץ אך ורק את ה"ישות העליונה של הקיום" - לא את הוודות, הגראנתות, התנ"ך או את הקוראן, למשל. הפולחן מתבסס על הערצת "האור הפנימי שבתוכנו", רוצה לומר, "המצפון הנאור")
לא קיימים הבדלים בין בני אדם. (כל בני האדם שווים. הבחנות כגון קאסטה, גזע, דת, צבע, מין ולאום הן שטחיות. אין צורך בכמרים, מקומות פולחן או בדרשות ארוכות. "פולחן-אדם" ו"אדם-אל" הם מושגים נתעבים לפי אמונתנו ולפיכך מוקעים, מאחר שאין אדם שיתווך בין האדם לבין האל).
מייסדי התנועה
דת האדי דהרמה נוסדה על ידי רמוהון רוי, דבנדרנת טאגורופראסאנה קומאר טאגור, בני שבט טהאקור שהשתייך למעמד הברהמינים הבנגלים, ובפרט מעמד הברהמינים הררחיים (Rarhi Brahmins), שהתפצל מענף באילן היוחסין שלהם, שנקרא בשם ואנדהופאדאיה (סאנדליה גוטרה).
רעיון ייסוד הדת, השייכת כאמור לזרם הברהמואיסטי, הוצע לראשונה על ידי מעמד הברהמינים הגבוה. הכוונה היא באופן פרטני יותר לברהמיני קולין, שמקום מושבם היה בחבל בנגל שבהודו, אשר הוחרמו על ידי ההינדים ומן האמונה ההינדואיסטית בשל התנגדותם לעוולות החברתיות ולמעשי הרשע שחוללו הכמרים ההינדים (המאות ה-18 וה-19). בהיסטוריה של האזור, ובמיוחד זו המתועדת בקרב מעמד זה, אבותיהם המקוריים של הברהמינים (חמשת המלומדים האגדיים, מאסכולת קאנאוז' קאניה קובייה, אשר נסמכו על ידי מלך בנגל), גורשו מהעיר קאנאוז' (השוכנת באוטר פראדש) במאות ה-11/10 אחרי שובם מבנגל.
ניידות
"ניידות" - פירושה, עזיבת הבית והיחשפות להשפעות חיצוניות וזרות, דבר שגרם, במשתמע, לאובדן מעמד עבור הברהמינים (מכשיר חברתי אשר שימש בתור אמצעי לשימור הבעלות על נכסים קטנים ולשימור ההכנסות מפעילות דתית).
מלומדים "ניידים" (Mobile) שהשתייכו למעמד הכהונה הברהמיני, שקיימו מגע עם השליטים הזרים (או שירתו אותם) - כגון המוגולים או חברות אירופאיות או נסיכים הודים - הוחרמו במתכוון על ידי עמיתיהם (קרוביהם), אנשי מעמד הברהמינים ההינדי "המקובעים" (Fixed) (הלא ניידים, שלא שירתו שליטים זרים). תוך שהם מגרשים אותם מן המקדשים הרבים אשר היו פזורים בבנגל ושוללים את חלקם ברכוש אבותיהם ובהכנסות. כתוצאה מכך, עוולות חברתיות נוראיות, כמו הסאטי (מנהג שריפתן בחיים של אלמנות הודיות), קיבלו עידוד, בייחוד בהכוונת מעמד הברהמינים ה"מקובע". אנשי המעמד ה"נייד" התארגנו במסגרתן של סאבחות (Sabha), התאגדויות, שהתנגדו למנהגים הללו וראו אותם כלא הולמים את המוסריות המצופה ממעמד חברתי בכיר כמו זה של הברהמינים. דבר שגרם לעימות חזיתי, ראש בראש, עם החברה האורתודוקסית ההינדית "המקובעת" שבבנגל.
המוגוליראג' רמוהון ראי, היה ההודי הראשון לחצות את הים, לבריטניה, ב-1833, ולאחר ראשוניותו וחלוציותו הצטרף אליו במעשהו זה, ה'נסיך' דווארקנת טאגור, ב-1842. 'ראג'ה' היה כה מותש בשל עבודתו עד שהוא הפך להיות חולה אנוש ונפטר בבריסטול. אולם, טקס הלווייתו התקיים לפי האמונה הנוצרית.
לידתה של האדי דהרמה
רבינדרנאת טאגור ביחד עם אשתו מרינאליני דווי, שהשתייכה למעמד ה"ברהמינים הפיראלים" (Pirali Brahmin), אשר כמה מבני משפחת טאגור נישאו לבנותיהן באופן קבוע
מייסדי דת האדי דהרמה הוכפשו והואשמו בשערוריות על ידי האורתודוקסיה ההינדית, כ"ברהמינים פיראליים" (כיוצרי מגע עם האסלאם ואף מומרים לדת זו) וכמו כן הושמצו באופן תדיר. יחס זה התבטא באיסור כניסה רשמי למקדשים כמו מקדש (פורי) ג'אגאנאט שהממשל העביר בתקנות שנחקקו בשנת 1807. לאחר חקיקה זו, משפחותיהן אף נתקלו בקושי רב בעריכת נישואים לכמה מילדיהן, ביניהם ניתן למנות את המשורר ההודי חתן פרס נובל לספרותרבינדרנת טאגור, אשר היה יכול להינשא אך ורק לכלה ממעמד "הברהמינים הפיראלים" (Pirali Brahmin), בשונה מבנים אחרים ממשפחתו שנישאו לנשים מהמעמד הברהמיני הגבוה. נשק הפסילה האולטימטיבי הזה, שבו נקט הממסד האורתודוקסי ההינדי גרם לנטיות אנדוגמיות (נישואים בתוך המשפחה), בקרב בני דת האדי דהרמה ובפרט ידועה הדוגמה של בני משפחת טאגור. מה שהציב מצד אחד, את סאטינדרנת טאגור ורבינדרנת טאגור כנגד הצד השני, בני משפחתם שנישאו נישואים אקסוגמיים (נישואים שלא בתוך המשפחה) ואשר גרם לשבר עמוק ביחסיהם של הבנים. ההיסטוריון הנודע, בן לדת האדי דהרמה ובן למשפחתו של רבינדרנת, קשיטינדרנת טאגור (בנו של המנדרנת טאגור), אשר החליף את רבינדרנת כעורך הביטאון של תנועתם הדתית, כותב כי היה זה דווקא רבינדרנת אשר השמיד מסמכים רבים השייכים למשפחה.
”באותם ימים מנהג הנישואים לגארג'מאלי היה באופנה במשפחתנו, בעיקר בשל היותנו קודם כל 'פיראלים' ורק לאחר מכן 'ברהאמים'; ולכן לא היתה כל אפשרות לאדם הבא ממשפחה הינדית טובה להינשא לאישה (כלומר, מהענף האנדוגמי) ממשפחתנו... מערכת של נישואים בין קרובי משפחה החלה... זה הפך להיות כמעט בלתי אפשרי לארגן נישואים עבור ילדינו. הנידוי שלנו מצד החברה ההודית העניק לנו חופש מסוים בקליטת השפעות מערביות, ובאותו זמן דתנו, אדי ברהמו סאמאג' היוותה שלוחה של החברה ההודית בכל המובנים למעט מנהג עבודת האלילים. מהרשי הביע תמיד מכל לבו את רצונו לקיים מנהג זה בקרב משפחתו, וכיוון שכך כל הטקסים והמנהגים שהיו נפוצים בקרב החברה ההודית, הנוהגו גם במשפחתו ואווירה זו הייתה שלטת כל עוד הוא היה בין החיים”, כתבה אינדירה דווי צ'ודהוראני (סמריטיסאמפות, כרך 1 (1997/2000), בבנגלית, רבינדרה בהבאן, וישווה בהרטי, עמ' 18 -19). אינדירה דווי צ'ודהוראני הייתה בתו של סאטינדרנת טאגור והייתה קרובה אישית לרבינדרנת. האוטוביוגרפיה של דבנדרנת טאגור "מיוחסת" גם אל סאטינדרנת טאגור ולאותה בת.
ציר זמן
אדי ברהמא סאבחה
כפי שכבר הוזכר, מייסדי תנועת "אדי דהרמה" הוכפשו והואשמו באופן תדיר על ידי האורתודוקסיה ההינדית כ"ברהמינים פיראליים" (מי שבא במגע ואף המיר את דתו לאסלאם), דבר שהתבטא באיסור כניסה רשמי להתפלל במקדשים, החל משנת 1807. כתוצאה מכך, ה'אדי ברהאמים' ייסדו תנועה דתית עצמאית, בשם 'אדי ברהמא סאבחה' (האיחוד האלוהי המקורי) ב-1828/1830. חברי התנועה אשררו את 'מסמך הנאמנות של האיחוד האלוהי' (Trust Deed of Brahmo Sabha) והעבירו תקנה שלפיה שם הדת יהיה 'אדי ברהמה דהרמה' (האמת האלוהית המקורית), במסמכים שיפורסמו החל מ-1848. מייסדי זרם דתי זה היו רפורמטורים בולטים ביותר, שלחמו בעד לאומיות, שוויון, חילוניות וחינוך, עקרונות אשר עוגנו בהמשך כזכויות יסוד בחוקת הודו. האבות המייסדים של התנועה האמינו אם כן שההינדואיזם היה כה מושחת ורקוב עד כדי כך שרק שלטון החוק החזק (רוצה לומר, הדהרמה), של השלטון המוסלמי ולאחריו הבריטי עשוי לטהר את הודו מרעות אלו. בשל קשריהם עם השליטים באותם זמנים, הם הוחרמו ונאסר לבוא איתם במגע עם החברה ההודית השמרנית אך הם תוגמלו במידה רבה על ידי הבריטים. בעיקר בשל ”היותם כה שקועים ביחס הכבוד שלהם כלפי הבריטים עד שהם החלו לשכוח את היצר המהפכני של נעוריהם”. אולם היה זה דווארקנת טאגור, לבדו, אשר היה יכול לגעור באופן פומבי בפקיד ממשל בריטי, אדם בשם אברקרומבי דיק, בשל התופעה הרווחת בה נהגו לפנות ההודים בצורה מתרפסת כלפי שליטיהם הבריטים. אחד מביטויי ההתרפסות הללו מתומצת בכינוי שהיה צריך לפנות כל הודי במהלך שיחה עם פקידי הממשל בבנגל של המאה ה-19: "אדוני הנכבד" (או בתעתיק לאנגלית מסנסקריט: mai-baap, great lord). מובאת להלן התייחסותו הרשמית של טאגור באשר לעניין זה ובאשר למצבם הנוכחי של בני האומה ההודית, כפי שהואיל לבקש זאת ממנו לא אחר מאשר מר אברקרומבי דיק בעצמו:
”במידה ומר דיק מצפה ממני לציין מה היא תפיסתי לגבי מאפייני כשלונם הנוכחי של בני עמי אני משיב שאלה הם - רצון לאמת, רצון ליושרה, רצון בעצמאות. ... דברים העולים מהיותם של הילידים נתונים ליחס אכזרי ובלתי יעיל של צבא בור, חסר סובלנות ומופקר... ומהיותם נתונים לציות משפיל, הונאה ורמיה.”
קודם לכן, בשנת 1829, דווארקנת ופראסאנה קומאר הקימו את "איגוד בעלי האדמות" (בתעתיק לאנגלית מסנסקריט: Zamindars Association), אשר, על גלגוליו השונים, היה עתיד למלא תפקיד כה חשוב בהתפתחותה של הודו המודרנית. ההצלחה הראשונה שזקף לזכותו ארגון בעלי אדמות זה הייתה בכך שאנשי חברת הודו המזרחית הבריטית העמידו לדין בנובמבר 1831, בנאדיה שבבנגל, הודו, אדם מוסלמי בשם טיטומיר, שנהג לסחוט כסף מהארגון לצרכים דתיים אסלאמיים (עקב היותו לוחם חופש ג'יהאדיסטי).
