PROFILBARU.COM

אדוארד קית'-רואץ' בשנות ה-40 בחזית מלון פאלאס

אדוארד קית'-רואץ' (באנגלית: Edward Keith-Roach‏; 1885–1954), היה איש שלטון בריטי בתקופת המנדט בארץ ישראל, שכיהן כמושל מחוז ירושלים ומושל מחוז הצפון. בעיני היישוב היהודי נחשב עוין ביחסו לציונות.

קורות חייו

אדוארד קית'-רואץ' נולד בעיר גלוסטר שבאנגליה בשנת 1885. אביו היה כוהן דת נוצרי. למשפחה היו מספר ילדים והיא חייתה בצמצום. כנער עבד קית'-רואץ' כפקיד בנק. בשנת 1902 שלח אותו הבנק להודו לעבוד בסניפו בבומביי. בשנת 1905 חזר לאנגליה ועבד כחשב בחברה במנצ'סטר. בפרוץ מלחמת העולם הראשונה התנדב לצבא הבריטי, שירת במצרים בדרגת רב-סרן ולחם בקרב גליפולי. בתום המלחמה נשאר בסודאן והתמנה לקצין המחוז של חבל דארפור. שם למד את השפה הערבית. בחפשו קריירה וקידום ביקש העברה לארץ ישראל ובשנת 1920 הגיע לארץ ישראל, שבה השיג משרה מנהלית בממשל הצבאי הבריטי שקדם למנדט ובהמשך היה מאנשי שלטון המנדט.

לאחר הגיעו לארץ ישראל כתב קית'-רואץ', ביחד עם הארי צ'ארלס לוק, איש ממשל בריטי בכיר, את "המדריך לארץ ישראל" (The handbook of Palestine) שיצא לאור בשנת 1922.

תפקידו הראשון של קית'-רואץ' בארץ ישראל היה עוזר למזכיר הראשי של ממשלת המנדט ולאחר מכן עוזר למושל מחוז ירושלים. בקיץ 1925 הוא מילא את מקומו של המושל בעת חופשתו של סטורס^[1]^[2]. בשנת 1926 התמנה למושל מחוז ירושלים במקומו של רונלד סטורס. בשנת 1931 קית'-רואץ' התמנה למושל מחוז הצפון^[3]. הוא שב לכהן כמושל מחוז ירושלים בסוף 1937 והחזיק בתפקיד במשך רוב שנות מלחמת העולם השנייה. באפריל 1943 פרש ממשרת מושל מחוז ירושלים^[4] וחזר לאנגליה. נפטר באנגליה בשנת 1954.

הוא זכה לכינוי "הפחה של ירושלים". לימים הכתיר את ספר זכרונותיו בשם זה (Pasha of Jerusalem). ב-1927 עוטר בתואר קצין במסדר האימפריה הבריטית (OBE), במסדר זה חמש דרגות, והעיטור שקיבל, מן הדרגה השנייה, לא הקנה לו את הזכות להיקרא "סר".

בירושלים התגורר במבנה ברחוב דרך בית לחם, המהווה כיום חלק ממתחם בית הדיור המוגן "בית מוזס".

יחסו ליישוב

כבר מראשית צעדיו בארץ ישראל גילה קית'-רואץ' עמדה שבעיני היישוב היהודי נחשבה כעוינת כלפי היהודים והציונות. הוא הגיע לארץ ישראל כאשר פעל בה ועד הצירים, ועד של מנהיגים ציוניים בראשותו של חיים ויצמן, שהוקם בעקבות הצהרת בלפור ופעל בין השנים 1918–1921 כשמטרותיו העיקריות היו הנחת יסוד יציב לבניית בית יהודי לאומי בארץ ישראל, דאגה ליהודי הארץ ולקשר בין התנועה הציונית והיישוב היהודי לבין השלטונות הבריטים בארץ-ישראל. קית'-רואץ' תיאר את חברי הוועד במילים "הם הסתובבו בבגדי חאקי וחגורות צבאיות ושאלו הרבה שאלות", ולדבריו הם גילו התלהבות יתר ומעט מדי זהירות וטאקט. את התנהלות הוועד הגדיר "תוקפנית". אנשי הממשל הבריטי, בעלי גישה קולוניאלית כמוהו, לא היו רגילים למנהיגים בעלי רקע אירופי המדברים אליהם כדבר אל שווים. לדברי קית'-רואץ', אנשי הצבא העדיפו את הערבים על פניו של "ערב רב זה של יהודי מזרח אירופה".

התייחסותו נתפסה בקרב מנהיגי היישוב כלועגת ומזלזלת. בספר תולדות ההגנה מכונה קית'-רואץ' "אחת הדמויות האפלות שבין פקידי המנדט". עם זאת, קית'-רואץ' התנגד ליחס הקולוניאלי של הבריטים וטען שהיה ניתן לתת יותר סמכויות ליהודים ולערבים, במיוחד בעת מלחמת העולם השנייה. הוא גם טען שהיה צריך להקים את הבריגדה היהודית מיד עם פרוץ המלחמה^[5].

סכסוך הכותל

לאחר תקופת שקט יחסי ביחסי ערבים-יהודים בארץ ישראל, ששרר במשך שבע שנים מאז מאורעות תרפ"א, התעורר הסכסוך מחדש, כסכסוך דמים שגבה מאות הרוגים. היה זה בעקבות "תקרית הכותל", שיש הטוענים שהובילה למאורעות תרפ"ט.

על פי הערכות שונות, נושא אדוארד קית'-רואץ' באחריות אישית בלתי מבוטלת בליבוי סכסוך זה. בשעות אחר הצהריים של 23 בספטמבר 1928, ערב יום הכיפורים תרפ"ט, הגיע קית'-רואץ', בתפקידו כסגן מושל מחוז ירושלים בלווית קצין המשטרה דאגלס דאף, לבית הדין המוסלמי, "המחכמה", המשקיף על רחבת הכותל המערבי. בהשקיפו מחלון "המחכמה" על רחבת הכותל, אליה החלו להקבץ המתפללים, הבחין במחיצה קלה העשויה מסגרת עץ ואליה מודבקת יריעת בד, שהוצבה בין מקום התפילה של הגברים לבין מקום התפילה של הנשים. קית'-רואץ' נחרד ממראה עיניו. הוא הפנה את תשומת לב מארחיו, אנשי הדת המוסלמים, אל המחיצה. דאף העריך לימים כי לו שתק אז קית'-רואץ', אפשר שהכל היה עובר בשלום. אנשי "המחכמה", שראו את הכותל כחלק מ"חראם אל שריף" השייך למסגד אל-אקצא, הגיבו בזעקה ודרשו מקית'-רואץ' לסלק מיד את המחיצה.

קית'-רואץ' ודאף ירדו אל הכותל ודרשו להסיר את המחיצה. הובטח להם על ידי השמש כי בגמר התפילה ימצא פועלים ערבים שיסירו את המחיצה. משלא הוסרה המחיצה, הגיע דאף לכותל בלווי תגבורת שוטרים, בשעת בוקר מוקדמת של יום הכיפורים, ולקול מחאת המתפללים וזעקות הנשים וניסיונות התנגדות מצדן, הוסרה המחיצה.

מכאן ואילך קיבל הסכסוך הערבי-יהודי בארץ ישראל גם ממד דתי ונוספו שרשרת של אירועים שיש הטוענים שהובילו בסופו של דבר, בתשעה באב תרפ"ט, לפרוץ מאורעות הדמים בארץ ישראל, הם מאורעות תרפ"ט.

בתקופת ווקופ

עם הגיעו לארץ בשנת 1931 של הנציב העליון ארתור ווקופ, מי שחיים ויצמן תיאר אותו "הטוב שבנציבי ארץ ישראל", החלה תקופה חדשה, חיובית יותר, ביחסה של ממשלת המנדט ליישוב. ווקופ היה מקובל על הנהגת היישוב, שעמה קשר קשרים. חלק מאנשי הפקידות הנמוכה ביצע בשטח מדיניות חיובית זאת, אך אחדים מעמודי התווך של המדיניות האנטי-ציונית נשארו בתפקידיהם, כשהם מהווים משקל נגד למדיניות התמיכה ביישוב היהודי של הנציב העליון. בהם היו אדוארד קית'-רואץ', הארי לוק וזקן השופטים מייקל מקדונל.

עם פרוץ מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט החלה ממשלת המנדט לעצור את מנהיגי המהומות, אך מאידך לא העזה לפגוע בחברי הוועד הערבי העליון. בעמדת פשרה זו תמכו מפקד משטרת המנדט רוי ספייסר ולואיס אנדרוס, שנחשבו מידידי היישוב. לעומתם ניצבה חבורה שנייה של פקידי ממשל פרו-ערביים ובראשם קית'-רואץ' ומקדונל, שסברו כי הפתרון למהומות הוא הפסקת העלייה היהודית לארץ ישראל, והתנגדו לדרכו של הנציב העליון. קית'-רואץ', שהיה אז מושל מחוז הגליל, ביקר בכפרים הערביים והרגיע את הכפריים בנאומים בהם הדגיש כי בשביתה הכללית הערבית אין כל רע, ובלבד שהערבים לא יקצינו את צעדיהם.

באוקטובר 1938 החלה ממשלת המנדט בפעולות נמרצות נגד המורדים, והזרימה כוחות צבא רבים לארץ ישראל. ב-18 באוקטובר 1938 כבש הצבא את העיר העתיקה. מנהיגי המורדים התבצרו בחצר המסגדים שעל הר הבית. קית'-רואץ' יעץ למפקדי הצבא שלא להיכנס לחצר המסגדים על מנת שלא לפגוע במקומות הקדושים לאסלאם, והמורדים התחמקו בלילות בטפסם על חומות המסגדים.

"שדרות קית-רוטש"

בסוף שנות השלושים, כאשר קית'-רואץ' שימש כמושל מחוז הגליל, ביקש דוד הכהן, חבר מועצת העיר חיפה, לקבל משלטונות המנדט אישור לסלילת כביש מהעיר התחתית אל מרכז הכרמל. לצורך כך היה נחוץ להתגבר על התנגדותו הצפויה של קית'-רואץ', שנהג לקצץ בתוכניות הפיתוח של חיפה העברית. דוד הכהן פגש בקית'-רואץ' בעת קבלת פנים, שנערכה על סיפון אוניית מלחמה בריטית, והצליח לשכנעו לתת הסכמתו לסלילת הכביש, בתנאי שייקרא על שמו. בכך נוספו למפת העיר חיפה "שדרות קית-רוטש" (כשמו של האיש בתעתיק העברי שהיה מקובל באותם ימים. לעיתים תועתק לקיטרוטש). הרחוב ירד ממרכז הכרמל, בהמשך רחוב מוריה במורד ההר אל הדר הכרמל. עם קום מדינת ישראל בוטל השם, והשדרה חולקה לשלושה מקטעים שנקראים עד היום על שם בריטים הידועים בתמיכתם בציונות - ג'וזאיה קלמנט וג'ווד, פרדריק קיש ואורד וינגייט.

ספריו

"המדריך לארץ ישראל"

המדריך שנכתב על ידי קית'-רואץ' והארי לוק יצא לאור בשנת 1922 בלונדון. המדריך נפתח בהקדמה של הנציב העליון הרברט סמואל. במדריך 295 עמודים ובו מספר חלקים: גאוגרפיה והיסטוריה, עמים ודתות, מקומות בעלי עניין, מידע לתיירים, ממשלת המנדט ופעולותיה, גאולוגיה, מכרות ומשאבי טבע. כנספח למדריך מופיע כתב המנדט של חבר הלאומים. למדריך צורפה מפה של מסילות הברזל בארץ ישראל ובעבר הירדן.

בשנת 1924 יצא לאור התרגום לעברית של המדריך בשם "ספרה של ארץ ישראל". המדריך בעברית היה פרסום רשמי. בשער הספר נכתב: "הוצא בסמכות ממשלת פלשתינה". התרגום נעשה על ידי המתרגם הראשי של ממשלת המנדט יצחק עבאדי ונכתבה לו הקדמה למהדורה העברית של הנציב העליון הרברט סמואל, שבה נכתב, בין היתר: "ספר השמוש הזה נותן הרצאה מדויקת ובת סמך על המצב הנוכחי בארץ ישראל. העניין הרב אשר לכל היהודים בארץ הזאת, לאלה החיים בארץ עצמה ולאחרים המפוזרים בכל רחבי תבל... המלצתי החמה נתונה לספר הזה בשביל כל אלה היודעים את לשון ארץ ישראל העתיקה והמבקשים ידיעות נאמנות על מצב הארץ הנוכחי ועל עתידותיה".

בשנת 1930 הופיעה בלונדון מהדורה חדשה ומורחבת של המדריך שכללה גם את אמירות עבר הירדן.

"הפחה של ירושלים"

הספר יצא לאור בשנת 1994, 40 שנה לאחר מות מחברו. בספר מתוארת שקיעתה של האימפריה הבריטית ממעמד של אימפריה עולמית, שהתרחשה במחצית הראשונה של המאה העשרים. קית'-רואץ' פותח את האוטוביוגרפיה שלו בתיאור ילדותו בגלוסטר, עבודתו בבנק ויציאתו להודו. הוא מתאר את חיי היום יום בבומביי התוססת שתחת שלטון המהראג'ה, שירותו הצבאי במלחמת העולם הראשונה, עובר לתיאור חייו כמושל קולוניאלי בסודאן ומגיע לארץ ישראל, שבה חי ופעל במשך 26 שנה. קית'-רואץ' מציג עצמו בספרו כמי שניסה לאזן באופן אובייקטיבי את האינטרסים המנוגדים של האוכלוסייה הערבית והאוכלוסייה היהודית בירושלים, ומלין על כך שמאמציו נכשלו בגין המחלוקת הגוברת בין שני העמים.